אני רואה אותן יושבות, פניהן צעירות ורציניות. הן לומדות למרות העייפות והעול. רגע לפני שיעור בספר התניא אני מקבלת טלפון מראש המדרשה. היא מבקשת שאלך רגע הצדה: יש לה בשורה רעה. לביא ליפשיץ, בן הדוד של הללי, נהרג בעזה. אמא שלה התקשרה לראש המדרשה, ויהודית, אחת מנשות הצוות שהיא גם אשת טיפול, בדרך לבשר להללי שנמצאת כרגע בחדר שלה, מתארגנת אחרי ההתנדבות. ראש המדרשה נמצאת כרגע רחוק מהעיר, אצל אביה הזקן והחולה, ולכן היא מבקשת שאני אספר לבנות.
בשעת הערב הזאת, נשות הצוות היחידות שנמצאות במדרשה הן אני והמדריכה. אני מתעקשת שכולן תיכנסנה לשיעור, מופתעת מהנינוחות בקול שלי. אנחנו מתחילות לעסוק בשניות בנפש אשר מוצגת בספר התניא; הקריעה הפנימית של האדם בין יצריו המנוגדים, סתירה שאינה עדות לפגם במידותיו אלא לחיוניותו. אני מדברת על הפיצול הפנימי בין טוב לרע, שעה שאני חווה את נפשי שלי נקרעת בין שמחת הלימוד לבין הצורך להסתיר את זוועת האסון בזמן הזה, שבו הללי העדינה והיפה מקבלת את הבשורה המרה.
אני מלמדת ומחייכת, מרגישה את הניתוק בין פניי הקורנות למתח בבטני, בין הרצון להרפות הכול ולבכות, לבין הרצון להניח עוד כמה דקות בתמימות את אי-הידיעה של הבנות. בעת הזאת הן נראות כה צעירות ונינוחות. ואז נכנסת המדריכה ואני מבינה שהללי כבר יודעת והיא מלווה בדרך לביתה. עכשיו הזמן שלי לבשר לבנות. אני מסיימת את השיעור ומבקשת מהבנות להישאר עוד קצת בשביל הודעה חשובה.
״אני מצטערת לספר לכן שלביא, בן הדוד של הללי, נהרג.״
הדממה מאכלת את החדר כמו סכין בבשר, כמו נשימה שנמלטת מגוף אחרי מכה קשה. פני הבנות – צעירות כל כך, לחלקן עוד לא מלאו שמונה עשרה, כולן לפני גיוס – חיוורות. משהו חייב להיאמר. אני מוצאת את עצמי מנסה למסגר את התהום הפעורה בתוכנו, לייצג קול לאומי כדי שהקול הפרטי לא ירעד מבכי ואימה, ומפי יוצאות מילים שלא האמנתי שאגיד אי פעם: אנחנו במלחמה, במלחמה נהרגים חיילים. אנו משלמים מחיר כבד מאד על החיים בארץ הזאת. כאילו במילים האלה אצליח לרפד במשמעות את דקירת הפחד, המילים מלאות הפאתוס שלי נופלות כמו מטבעות חלולים על שולחן. אני שותקת, ואז נכנסת יהודית ומדברת על הקושי והכאב.
עיניהן של הבנות – חלקן מושפלות בצער, חלקן נשואות בכאב, עגולות כעיני ילד – מביטות בנו כמבקשות שניתן פשר לחדשות האיומות. אני קולטת שהמבט הזה מופנה אלינו, נשות הצוות, בבקשה שניתן משמעות לסדק שנפער בעולם. אני חושבת על השבר שבתוכי: בגיל ארבעים אני מבוגרת מחלק מהמורות בתיכון שבו למדתי, וזו כבר המלחמה השלישית שאני חווה. איני יודעת בכלל איך להתחיל למנות את כל האנשים שהכרתי ונפלו בפיגועים, במבצעים ובמלחמות. והנה, המבט שהפניתי כלפי הוריי ומוריי מופנה כעת אליי – אני מרגישה זקנה וצעירה כל כך.
בערב אנו מחבקות, מדברות, בוכות, צוחקות מעט. אנו לומדות ומתפללות, מסדרות את ההתנדבויות למחר, מחלקות את הבנות שיגיעו ללוויה ולשבעה. אני מרגישה בעת ובעונה אחת שעבודתי נחוצה מאוד אך נבוכה מכל צעד: האם אני עושה את הדבר הנכון? האם הנוכחות שלי מיטיבה? איך מייצרים בעת ובעונה אחת חוסן ומעניקים מקום לצער ולכאב?
*
מביתנו בבית שמש אישי ואני נוסעים לכרמיאל בכבישים הריקים. אנחנו גרים בבית שמש ונמצאים יומיים בשבוע בכרמיאל, שם אנחנו מלמדים תורה – אני במדרשה לבנות ואישי במטיבתא, ישיבה לבנים. זו נסיעה מפריפריה לפריפריה, מקצה אחד של המלחמה לקצה השני: מקולות הפיצוצים בעזה, שמרעידים את הדלתות והחלונות בבית שמש, דרך הדי היירוטים והנפילות באזור המרכז, אל השקט היחסי של הגליל התחתון, שבו עדיין אין אזעקות אך הסכנה ברורה. הגליל קרוב יותר לגבול הצפון והפיצוצים בו נשמעים היטב. זה זמן משונה שבו אנו מנסים לשמור על שגרה של לימוד, מאמינים שאפשר ליצור צמיחה רוחנית גם בתוך מציאות של מתח ומשבר. יותר מכל מניעה אותנו תחושת השליחות, הרצון להיטיב, הלימוד והייעוד; אנו מוסיפים שעות על העבודה הרגילה שלנו בגלל המחסור בכוח אדם, מתוך ידיעה שבזמני אסון אין מעשים קטנים, וכל מעשה של נדיבות הוא חיוני וראוי ומשפיע.
יומן של הבנות, שבימים כתיקונם אמור להתמקד בעיקר בלימוד תורה בשנה שלפני הגיוס, מחולק עכשיו לשניים: חצי להתנדבות בחקלאות או עם משפחות מגויסים, וחצי ללימוד. אני נזכרת בניסוח התלמודי היפהפה של שמחת החג, המוגדר כ״חציו לה׳ וחציו לכם״. הכוונה במקור היא שמחצית מזמן החג מוקדש לעבודה רוחנית כתפילה ולימוד, וחציו השני לעונג החג, סעודה ושמחה משפחתית. עכשיו, כש״שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ", הפך החג לאבל. כעת גם ימי החול מחולקים – חצי לתפילה ולימוד במדרשה, וחצי להתנדבות והיענות לכל צורך אפשרי. לפרקים נדמה כי התפילה היא בשבילנו וההתנדבות היא כמו תפילה שאנו משלחות לשמים.
מלחמה מולידה פאתוס ואלם: הגדול ביותר פוגש את הקטן ביותר. כל דבר קטן מקבל ממד עצום, הירואי לפרקים: בישול לחיילים, שיחת טלפון, התנדבות, תפילה, דאגה ליקירי נפשנו הקרובים והרחוקים. ביוונית פירוש המילה ״פאתוס״ הוא סבל וחוויה רגשית: בעת הזאת כולנו נושאים את סבלנו וכל חוויה רגשית מקבלת משקל עצום שנמחה ברגע תחת חוויה עצומה אחרת. אני רוצה בכל מאודי שהרגש לא יישחק תחת הסבל, אך כיצד ניתן לעשות זאת בימים שבהם הסבל כבד מנשוא? אני חשה כי אנו נשחקים בהדרגה.
ומדי פעם האסון מכה בי, בזמן שיעור או בזמן ארוחה או כשרעש בית המדרש ממלא את לבי ואוזני: הרשימות הלא נגמרות של שמות הפצועים והחטופים – חלקם חברים ואחים וקרובי משפחה שהבנות תלו על הקיר כדי לכוון עליהם בלימוד ותפילה, וזו שפרצה בבכי כשנאמר לה שהגיוס שלה נדחה משום שאין לה בית לחזור אליו והיא גרה כרגע במלון, וזו שאחיה נפצע קשה אבל אומרים שייצא מזה, וזו שגיסה נפצע אנושות ואומרים שלא ממש ייצא מזה, וזו ששמעה בפעם השנייה החודש שחבר נפל ואמרה בהתפרצות גדולה, ״כל הבחורים שאני מכירה נהרגים״, וזו שעיניה המאירות כבו כשאחיה נהרג, וזו השתקנית, חשוקת השפתיים, שלומדת בלא להרים את עיניה גם כשהיא עוסקת בסוגיות הקשות ביותר, שבן הדוד שלה חטוף בעזה.
במדרשה אני מלמדת הלכה, כוזרי ותניא. מגיל צעיר אני יודעת שלדמויות רבניות אין בעלוּת על רוחניות או ידע, אך אני שואלת את עצמי כיצד לשמש ככתובת לתלמידותיי שעה שאני הלומת ספקות משלי, כשיחד עם התשוקה הגדולה לתורה, ללימוד ולעבודת ה׳, השבר של טבח שמחת תורה הוא גם שבר באמונתי. בתוך מערכת היחסים הכי משמעותית שיש לי בחיי, מול ריבונו של עולם, אני נתונה בשאלות קשות שאני עומדת מולן ביראה ובכעס ובכאב; אני יודעת שדורות אחרים שאלו את אותן השאלות בעקבות מאורעות איומים בהרבה.
המחשבה על כך מנחמת אותי רק במעט. בלילה של בכי אחד אני מבינה שכמו בכל מערכת יחסים ובכל דבר אחר בחיים, העמדה היחידה האפשרית היא האמת. האמת שאני בוכה בכאב ובזעם מול הא-ל, האמת של השאלות הנוקבות, האמת של אזלת היד הרבנית של הדור הזה. ואני מבינה שהיהודיות שלי כמורה ומלמדת תורה אינה להעניק את התשובות מן המוכן, אלא לעמוד בענווה כעובדת ה׳ מול השאלות והתהום.
זו שעת צהריים שקטה ובית המדרש כמעט ריק – רוב הבנות לא חזרו עדיין מהתנדבות הבוקר. אני מחליטה לחרוג מסדר הלימוד הרגיל ולעסוק במה שמעסיק אותי כעת. אני פותחת את מסכת יומא, דף ס״ט ע״ב: ״דאמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר (דברים י, יז): ׳הא-ל הגדול הגבור והנורא׳. אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל ואמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה? אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו״:
הגמרא דנה בקושי שחוו גדולים בישראל כירמיהו ודניאל בימי אסון להמשיך בנוסח התפילה המוכר שנקבע בידי משה רבנו של שבחי הא-ל כ״גדול גיבור ונורא״, ובאופן שבו השיבו אנשי כנסת הגדולה (שעיצבו את סידור התפילה עד ימינו) בקביעת הנוסח המוכר למרות השינויים שנעשו בו באופן אישי בתקופות של צער. בסוף הם מוסיפים דברים שמנחמים אותי: ״אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בקב״ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו״.
אין כעס וטענה כלפי ירמיהו ודניאל, שבימים של חורבן וגלות ואסונות לאומיים כבדים מנשוא, עמדו מול ה׳ ושינו מנוסח התפילה של משה רבנו, משום שהם עמדו ביושר מול הא-ל בצערם וכאבם. הידיעה שה׳ הוא אמת דורשת מהאדם עמידה מולו ביושר גמור.
בפעם המי יודע כמה אני מגלה עד כמה השאלה שמעסיקה אותי עתיקת יומין, ושהתורה היא למעשה שאלה ותשובה כאחד. אני מחליטה שזו תהיה העמדה שלי בעת הזאת, כמאמינה וכמורה: מתוך המחויבות שלי לתורה ולעבודת ה׳ אני מנסה לעבוד את ה׳ באמת – עם כל הרגשות והכאב שעולים בי, על כל מורכבותם.
יום לפני שפרצה המלחמה, בליל הושענא רבא, באו בנות המדרשה אל הסוכה שלנו. למדנו ושרנו – איני זוכרת מה, אך אני זוכרת את תחושת הברכה והחסד. הניסיון להיזכר במה שהיה, במי שהיינו לפני פרוץ המלחמה כמוהו כניסיון להעלות את חיינו הקודמים באוב. אבל דבר אחד היה ברור: התורה שאנו לומדות ומלמדות מאז פרוץ המלחמה היא חיונית ודחופה. זו תורה שהמשמעות שלה לחיינו, קיומה ולימודה נוגעים עד הנפש; תורה שמעניקה ומקבלת משמעות בימים שכל מעשה הוא בעל ערך עצום.
מלחמה – בוודאי כשהיא ממושכת – היא מצב מבוכה וספק. למורה, שלפרקים תפקידה הוא לספק תשובות, הדבר מציב מבוכה כפולה. מה תפקידי בעת האסון הזה? איך אני הופכת את האימה והחרדה לעשיית טוב? שוב ושוב פוקדת אותי התשובה שענו ירמיהו ודניאל: ראשית לכל, לומר אמת גם אם היא קשה וכואבת. לחלוק בספק, בבכי; להעז לפרקים להיות כאובה מול הבנות, להודות בחוסר האונים ולדובב אותן – כחלק ממסורת ארוכה של יהודים ישרים, ששואלים שאלות ומנסים לחפש להן מענה, כי תורה היא וללמוד אנו צריכים.