ניב שטנדל

חולצת מדים שרועה בעילפון על שלבי הסולם לצד סרטי בד טיפוגרפיים שנלקחו מעצורי גדוד ג׳נין. רובה סער בעל מראה מד״בי, רצועתו כרוכה בעידון אירוני סביב הכוונת, שעון כנגד ארונית בעלת חזות משרדית אפרפרה-מתקלפת, המסתירה אישיות מיליטריסטית. על הארונית, שחוצצת בין יהודי מאמין ליהודי אתאיסט, מונחים תיק טלית ותפילין במארז ניילון שקוף, ספר תהילים קטן, כיפה בצבע זית מעל שתי כיפות לבנות תרומת חב״ד ומיץ רימונים לקידוש – לצד קליעי 5.56 מ״מ שקבוצים בשקית כמו סוכריות, פקעת ארגמנית של שרוכי נעליים ודפדפת ״קרביץ״ צהובה. ״מה ישראלי בעיניך״, מסגרה מגיבה אחרת.

ספרא וסיפא, קודש וחול, עורף וחזית. התנגשות עולמות – ואולי דווקא מפגש עולמות – בחפצים, בחלל שכולו פונקציונליות פלורוסנטית נטולת הדר וחסרת השראה. צה״ליאנה.

״החדר שלי ב-100 הימים האחרונים״, כתבתי בקצרנות לא אופיינית, משום שלא היה צורך ביותר מכך. זו הייתה תמונה יציגה לחיי, מתפקעת ממטענים. ״בשלב הזה, זה כבר לא שאנחנו במילואים״, כתב בסוף נובמבר חבר פייסבוק, ״אנחנו פשוט שוב בצבא״. זה היה פאנץ׳ מוצלח לא רק בגלל הפער הקומי שהוא ביטא, אלא גם בגלל שהוא היה פשוט מדויק. השירות הצבאי חזר להיות שגרת היום שלי כמו בגיל 18, והמוצב במעבר ג׳למה שבצפון השומרון היה המקום שבו התגוררתי, אכלתי, התקלחתי וישנתי. כמו בשלט הצבאי הנצחי: המחנה היה ביתי.

זה רחוק היה מלהיות מצב מובן מאליו בשבילי. 25 שנים קודם לכן ישבתי בחדר דומה לזה לא הרחק משם, מפקד תורן בחדר המשמר של מחנה בקעות שבבקעת הירדן, כשנכנס אליו מפקד הפלוגה. הייתי כבר שנה במדים, אבל עדיין מנסה להתאים אותם למידותיי, עדיין מגשש את דרכי ומנסה ליישב בין הצורך שלי בהיגיון והנטייה שלי לדעתנות לבין האופן ההיררכי, הסמכותני ולא פעם השרירותי והמכעיס שבו מתנהל הצבא. באותה תקופה גמלה בלבי החלטה: אמלא את שירותי הצבאי עד תום ובאופן הטוב ביותר שאני מסוגל לו, מתוך תפיסה של חובה אזרחית (והפנמה של חובה צאצאית) – אבל לא אשאר כאן יום אחד מעבר לכתוב בחוק שירות ביטחון התשמ״ו. וכך, באותו יום שבו נכנס המ״פ לחדר המשמר, התיישב לצדי על המיטה וביקש לשכנע אותי לצאת לקורס קצינים, תשובתי הייתה חד-משמעית: ״לא״.

כמה שבועות לאחר שבעה באוקטובר ישבתי במתחם הפלוגתי כשלפתע נחתה עליי תובנה שעוררה בי צחוק, אבל גם מידה לא מבוטלת של הפתעה. לא יצאתי לקצונה, בין השאר, כדי לא לעשות מילואים אחרי גיל 40 – והנה, בגיל 43, אני עדיין במילואים. ואפילו לא מכורח צו צבאי, אלא בהתנדבות. מתוך בחירה. מרצון.

יתר על כן: חזרתי אל הצבא שוב ושוב, מרצון, ברצון. מצאתי את עצמי קוטע את החופשות הקצרות מוקדם מהמתוכנן כדי לחזור מהבית אל הבסיס. יומיים-שלושה בעורף, וכבר רציתי לחזור לחדר הצבאי המזופת שלי, עם הדלת השבורה ומיטת הברזל החורקת. שם היה ביתי.

כל חזרה לבסיס היא גם יציאה מהבית. עליי להודות: החזרה לבסיס הייתה גם בריחה מהבית. היפוכה של עריקות. הנוחות היחסית של הבית ״האמיתי״, אף שבלטה על רקע החלופה הצבאית הספרטנית, לא הפכה את השהות בו לפשוטה. הבית ענה טוב יותר מהבסיס כמעט על כל צורך פיזי, אבל נפל כמעט בכל מענה נפשי (למרות האהבה חסרת התנאים של בת הזוג והמשפחה).

״באפטרים הייתה תחושה של ׳אני לא חלק מזה׳״, סיפר קצין המילואים עומרי בארי בפודקאסט ״איך ממשיכים״, ״ואתה קצת אומר: אני כבר רוצה לחזור״. שמעתי על צוות מילואימניקים שיצא לחופשה קצרה מהלחימה והחליט לשכור דירה משותפת במקום לחזור הביתה. את יציאותיהם של חיילי הסדיר מעזה קצב צה״ל ביד קפוצה ולעתים אף לא שחרר אותם לבתיהם במהלך ההתרעננות. ״המעברים״, אמר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה״ל בראיון ל״TheMarker״, הם הקושי הכי גדול שבו נתקלים החיילים במלחמה.

אבל ממה ברחתי? מה חסר לי בבית, ומדוע מצאתי אותו דווקא בצבא? האם ייתכן שברחתי מחוסר האונים? מהיעדר התקווה?

בשבועות הראשונים למלחמה היה העורף מוכה הלם ויגון. הוא לבש שק ואפר, התיישב מול המסך וצרך משדרי חדשות מנכאי רוח כמעשן-שרשרת. אלו היו לפסקול דיכאוני שאי אפשר לחמוק ממנו. התקשורת והרשתות הוצפו בעדויות מצמררות, בסיפורים עותקי נשימה ובדימויים צורבי זיכרון, מפעילים תעוקה מתמדת על שרירי הלב ועל בלוטות הדמע.

צפיתי בהם מבחירה, מתוך רצון להכיר כל נים קרוע בפצע הלאומי. בבית יכולתי להתמסר אליהם, להישאב לתוך מחזור הדמים. הם ננעצו בלבי כמצבות. ביקורים בכיכר החטופים בתל אביב, אזור אסון של אבל וייאוש, הפילו עליי קדרות. כרזות בדרך למכולת מסמרו אותי לעיני החטופים שניבטו מהקיר. הבית היה מלכודת של תוגה ומועקה, עצב שאין לו סוף.

באותה עת, כמאה קילומטרים צפונה משם, מוצב ג׳למה התנהל כקוטב הופכי: מחויך, מרומם רוח, שמח כמו תחת צו ברסלבי. שש אלי קרב, אבל גם שש סתם כך. מדי שבוע התקיימו בו ערבי גיבוש משובצים במנגלים ובאמנים; מדי יום נשפכו אליו תרומות מזון נדיבות; מדי ערב יצאו ממנו חיילים לאכול, לבלות, ״להתאוורר״ מהמשימות המבצעיות.

באחת החזרות הביתה חשבתי לצאת עם בת זוגי לקריוקי כדי לפרוק מתחים. כשהצעתי לחבר להצטרף, זיהיתי את ההיסוס. ״יש מצב שבגלל שאתה במילואים אתה פחות מרגיש את הדיכאון במדינה״, כתב בזהירות.

להפך, עניתי. אני חי את הדיסוננס. אני נד כמטוטלת בין תוגת העורף לגעש החזית. בין אזרחים הלומים מהמאורעות ביום השני למלחמה לבין מילואימניקים שמשתלהבים בשיחת המג״ד הראשונה ופוצחים בשירה ובריקודים. בין שלמה ארצי ששר בכיכר החטופים על לבבות טמונים באדמה, לבין סקאזי שמתקלט על שפת הברֵכה בגן נר ומעיף חיילים באוויר. וזה מטלטל את הנפש.

איך נפערה התהום המוראלית הזאת? ראשית, הייתה כאן הרחקה מכוונת מאזור הסכנה הנפשית. כך, למשל, כשהצעתי לאחד ממפקדי הגדוד לתלות את כרזות החטופים במוצב, הוא סירב בנימוס: ״זה לא מתאים״. גם הניתוק מרצף השידורים המלנכולי תרם לכך. אבל הוא לא יכול להסביר הכול; עדיין צרכנו חדשות באפליקציות וברשתות החברתיות.

למעשה, לא פעם היינו האקטואליה עצמה: מאזכורים בערוצי טלגרם נישתיים ועד כותרות ראשיות על מבצע לילי ועל חיילת שנפלה. גם לזה הייתה משמעות – ההשתתפות בלחימה עמדה בניגוד לפסיביות העורפית. ״החוויה לא הייתה של ׳סוף העולם הגיע׳״, סיפר בארי בפודקאסט, ״התחושה הייתה הפוך – שאנחנו מונעים את סוף העולם״.

אבל האלמנט המשמעותי ביותר בעיניי, זה שיצק ארוס בעורקי המוצב, היה הקהילתיות, או מה שמכונה בישראלית: החבר׳ה. בצבא חייתי עם חברים מבוקר עד בוקר המחרת. הם לא היו צריכים להיות החברים הכי טובים שלי, אבל הם היו האנשים הכי קרובים אליי. הם לא היו האנשים הכי דומים לי, אבל הם היו האנשים הכי מתאימים לי. הם לא דיברו על ירידה מהארץ, הם לא זלזלו בימנים או שנאו שמאלנים. הם הצחיקו אותי כשבבית לא היה מי שיצחק. הם הבינו אותי כשבבית לא היה מי שיבין.

אולי ברחתי מהיעדר האמפתיה?

בימים הראשונים למלחמה עוד נדמה היה שחל שינוי מיידי ואמיתי בחברה הישראלית, תמורה מעודדת ומרגשת, הכרה מאוחרת במניפולציות השיסוי הפוליטיות שנעשו על הציבור והתנערות מהן. הפלגנות והתיעוב ההדדי נראו לרגע אנכרוניסטיים, ״שיח של השישה באוקטובר״.

זה לא החזיק מעמד זמן רב. הסיסמה ״יחד ננצח״ הפכה מהכרזה לכרזה, ולבסוף פינתה את מקומה ל״ניצחון מוחלט״ הפומפוזי והריק. כשהמלחמה התארכה, הרימה הפוליטיקה את ראשה מהבונקר. נבחרי ציבור שהיו אמורים ליפול על חרבם הפוליטית או לפחות להרכין את ראשיהם בענווה, החלו לצפות פני בחירות. הנצחנות העיוורת שבה אל מסכי הטלוויזיה ואל שיחות הסלון, הרעל חזר לפעפע ברשתות החברתיות, האלימות חזרה לרחובות. הדיון הציבורי על שחרור החטופים נלקח בשבי הפוליטי והפך קרדום חדש לחצוב בו תהום בין ״ימין״ ל״שמאל״.

״ארץ נהדרת״ ידעה לזהות את הרגע ולהדהד אותו בעוצמה במערכון ויראלי ומדובר ששודר בסוף דצמבר, עם תחילת שחרור חיילי המילואים. אודי כגן גילם בו מילואימניק ששב משדה הקרב אל שולחן הארוחה המשפחתית ומוצא את עצמו תחת האש הצולבת הישנה והמוכרת של שיח המחנות: טינה, זלזול, חילופי האשמות ותאוריות קונספירציה. בגרסה הסרקסטית ל״כמה טוב שבאת הביתה״, כגן העדיף לכתף תרמיל על שכם ולחזור לעזה.

היו שראו במערכון קריאה להדממה ציבורית ברעום התותחים. אבל אני לא ראיתי בו ביקורת על עצם הוויכוח הפוליטי (האפשרי ואף ההכרחי – מלחמה היא גם סוגיה פוליטית), אלא על הסגנון: על ההתלהמות, על הבוז, על ערלות האוזן. זו, נדמה לי, הסיבה שמילואימניקים רבים זיהו במערכון את עצמם.

ולא שהפוליטיקה התפוגגה במילואים. המטען שאיתו הגענו לשבעה באוקטובר – מטען שנגדש בחומרי בערה במהלך השנה שקדמה לאותו יום – לא הופקד בש״ג. ישבנו איתו במרכז הפלוגה עם הקפה של הבוקר, שכבנו איתו בעמדת התצפית מעל הכפר, נסענו איתו לאורך גדר המערכת ברכב הסיור, חזרנו איתו מהמבצע באישון לילה, נרדמנו איתו בין מיטות הקומתיים. ניהלנו ויכוחים על פוליטיקה ופוליטיקאים, על תפיסות מדיניות וביטחוניות, על תקשורת וחופש ביטוי, על דת ומדינה. אבל הוויכוחים הללו התנהלו ברוח טובה והסתיימו בחיוכים, לפעמים בחיבוקים.

השרטוט של אחדות ושיח פוליטי כשני קטבים של התנהלות אזרחית הוא מניפולטיבי ודמגוגי. ״אפשר להיות מאוחדים ולנהל ויכוחים פוליטיים במקביל״, כתבתי לחבר לפלוגה שעמדותיו נטועות בימין הנצי, ״אין סתירה בין השניים. תראה אותנו״. הוא השיב באימוג׳ים של זרוע שרירית וסמיילי, ובמילה אחת: ״נכון״.

זה אפשרי משום שהצבא הוא אחד מהמקומות הבודדים בחברה הישראלית – ואולי המקום הגדול והמרכזי בה – שבו נוצרים, מתוך אינטגרציה כפויה, מעגלים חברתיים הטרוגניים (לפחות בין יהודים). הצבא מוליד מפגשים בין אישיים שבהם אנשים לא רואים מולם תוויות וייצוגים, אלא בני אדם בעלי זהות פרטית וייחודית. זה אחד המקומות היחידים שבהם קיבוצניק, מתנחל, בן עיר מהמרכז ובן עיירה מהפריפריה חולקים למשך זמן ארוך מרחבים פיזיים ונפשיים משותפים. אבל לא די במפגשים בין אישיים חוצי-מגזרים. דרושות גם כוונות טובות – והכרה הדדית בהן. בכל ויכוח, חריף ומכעיס ככל שיהיה, ראינו מצדה השני של המחלוקת חייל מילואים שונה מאיתנו, אבל גם דומה לנו: אדם שעזב את חייו מאחור, לבש מדים ויצא להגן על הבית – של כולנו. החיכוך האנושי יוצר שיח. ההכרה בכוונות הטובות מאפשרת הקשבה.

ואולי ברחתי מהיעדר המשמעות?

אחרי שבעה באוקטובר, נוכח השבר הכביר ששמט את אדמת חייהם, נדמה שרבים בישראל עסקו בסלילה של נתיבות משמעות לחיי היום יום – סלילה המונית ויחידנית, אדירה וצנועה, פיזית ונפשית, של נתיבות משמעות. זה ניכר במפעלות התרומה לחיילים ולמפונים, במיזמים של סיוע ותמיכה, בהתייצבות לעבודה בחקלאות, בפעילות הסברתית ובהתפלמסויות נחושות ברשתות החברתיות, בהשתתפות בעצרות למען החטופים. אולם, בעבור רוב-רובם של אזרחי ישראל, לא הייתה דרך מספקת למצוא משמעות. מבחינה זו שפר גורלנו, חיילי המילואים. נקראנו לדגל, נשלחנו לחזית, לקחנו חלק פעיל בהגנה על המדינה ואזרחיה, זכינו להכרה לאומית ולהוקרה עממית. התייצבותנו לשירות הגיעה עם משמעות בילט-אין.

וכאשר המשמעות היא משותפת – היא הופכת לדבק חברתי. היא מאחה בין אנשים שונים בתכלית מתוך ההכרה שכולם נושאים יחד את האלונקה, וצועדים איתה לאותו הכיוון. בצה״ל, ״יחד ננצח״ זה לא סלוגן; זו מערכת ההפעלה.

*

לפני עשר שנים סיימתי שירות מילואים במבצע ״צוק איתן״. חזרתי הביתה אחרי חודש כמעט רצוף של מילואים, אבל נדרשו לי עוד שבועיים כדי לחזור משם באמת. ״אני יודע שלא קרה כלום, ואני אומר שלא קרה כלום, אבל אני לא מתנהג כאילו לא קרה כלום״, כתבתי בטקסט שפרסמתי באותם ימים. ״אני יכול להרגיש את עצמי שם כשאינני שם, יושב בסיטואציה ומנותק ממנה. ואני לא יכול לתלוש את עצמי מהתלישות של עצמי״. ״זה כמו ג׳ט לג״, אמרה לי חברה, ואימצתי מיד את האבחנה. כן, זה מה שזה. ג׳ט לג של מילואימניק.

היום, בדיעבד, אני מבין שזה לא היה רק ג׳ט לג. זה לא היה רק חוסר הסנכרון. זה היה המעבר החד בין שגרת מלחמה – צבא במערכה, חיילים נכונים לקרב, אזרחים מפוחדים – לשגרה של עיסוקים בנאליים: עבודה, סידורים, קניות במכולת, פקקים באיילון. זה היה האובדן הפתאומי, הדרמטי, של המשמעות.

אני לא מפחד מהקושי לחזור לשגרה, אמרתי למנחה של סדנת הייעוץ ביום שבו שוחררתי ממילואים. אני מפחד מהשגרה עצמה. אני לא מפחד ממה שאמצא בשובי לשגרה המוכרת; אני מפחד ממה שלא אמצא בה.

שבוע קודם לכן, כשסיפרתי לבת זוגי שקיבלנו סוף סוף תאריך שחרור, היא הביטה בי ואמרה: ״אתה לא נראה שמח במיוחד״. לא, הודיתי. אני לא עצוב, אבל גם לא שמח במיוחד. אני לא רוצה להמשיך בשירות המילואים. אבל אני גם לא רוצה לחזור.