והנה, בתוך כמה שבועות אחרי שבעה באוקטובר, מצאתי את עצמי משתתפת בסדנאות העוסקות בהתמודדות עם המציאות החדשה בכיתה; בהיערכות לסמסטר חדש ולשיעור הראשון; ביכולת של מורים ומרצים להכיל רגשות סוערים ותחושות של כעס, שנאה ואפילו נקמה. העברתי סדנאות לעמיתים בנושאים הללו. החזקתי בעת ובעונה אחת את התאוריות, הכלים וההצעות להתמודדות, אבל גם את התחושה שאני מפספסת משהו: לא יכול להיות שמה שעבד לפני שבעה באוקטובר יעבוד גם עכשיו. לראשונה התגנב הספק. אולי באמת הולכים ומתמעטים המרחבים שבהם אפשר לדבר בצורה שאני מאמינה בה? אולי המציאות חזקה יותר מכל תאוריה על אמפתיה, הקשבה והכלה? אל הספק הלך והתגנב ייאוש. וייאוש, ידעתי, הוא האויב הגדול של העוסקים בחינוך.
*
ואז הגיע טלפון מאנדראה, חברה וקולגה, שמלמדת במכללה במינכן, ושאיתה יצרנו בשנים האחרונות שיתופי פעולה אקדמיים – חילופי סטודנטים, ימי עיון וכנסים. אנדראה רצתה לשמוע מה שלומי, איך אני מתמודדת ומה אני חושבת על המצב.
סיפרתי לה על הכאב, על החששות, ושיתפתי אותה גם בהתמודדות עם היחסים המורכבים בין סטודנטים יהודים לערבים בקמפוס, בדאגה הרבה ליום שאחרי, לחברה שבה אני חיה ולמדינה שבה נולדתי. אנדראה הקשיבה ואמרה פתאום: "אולי תבואי לכאן?"
-"לאן?" שאלתי.
-"בואי אלינו, לקמפוס. תפגשי את הסטודנטים שלנו ותדברי איתם על המצב. על איך שאת חווה את מה שקורה".
בחישוב מהיר ובתרגום למציאות, הבנתי שאנדראה מזמינה אותי ל-30 שעות שבהן אשוחח במינכן – באנגלית! – עם סטודנטים ממקומות שונים בעולם, רובם גרמנים, ובהם יהודים, נוצרים ומוסלמים, כולם לומדים עבודה סוציאלית, רווחה, קהילה וחינוך. על אף האתגר הלוגיסטי, הסכמתי. לא ידעתי להסביר לעצמי בדיוק למה.
*
בזמן שחלצתי את נעליי לטובת הבידוק הביטחוני בשדה התעופה קיבלתי טלפון מסוזנה, קולגה של אנדראה מהמכללה, שאמרה לי שהיה לה חשוב לתפוס אותי לפני שאני עולה למטוס כדי שאדע שהם דואגים שאהיה בטוחה ושהכול יהיה בסדר.
"סוזנה", אמרתי לה, "זה נראה לי ברור מאליו. קרה משהו?"
"לא משהו מיוחד", השיבה סוזנה, "רק שקיבלנו הבוקר מכתב שמודיע שתתקיים הפגנה בקמפוס נגד הנהלת האוניברסיטה בטענה שהיא תומכת בג'נוסייד ומדירה את הקול הפלסטיני מהקמפוס בנושא המלחמה, והנה, עכשיו גם תהיה שיחה עם מרצה ישראלית".
המרצה הישראלית זו אני. נעלתי מחדש את הנעליים, סידרתי את התיק אחרי הבידוק, ואת הנשימה. "מה זה אומר מבחינתי?" שאלתי אותה. בלב חשבתי שאולי זה הזמן לבטל ולחזור הביתה. סוזנה חזרה על דברי ההרגעה: את לא צריכה לעשות כלום. הודענו למשטרה, נוודא שההפגנה לא תהיה בזמן השיחה איתך, הגדרנו כללי שיח מאוד נוקשים, ונוודא שכל מי שמשתתף בשיחה הוא סטודנט או סטודנטית שמודעים לכללים".
בזמן הטיסה ניסיתי לשרטט ראשי פרקים להרצאה שלי, ולא הצלחתי להיזכר מתי יצאתי למפגש מן הסוג הזה כל כך לא מוכנה. ללא הבנה ברורה של מה שאני הולכת לומר. בלי מצגת. מה הם מצפים לשמוע? שיעור בהיסטוריה? הסברה ישראלית? גם למחרת בבוקר במינכן, לא היו לי תשובות.
וכך, חשבתי שהדבר הנכון הוא לשתף את הסטודנטים דווקא בשאלות שמעסיקות אותי: איך נדבר על מציאות קשה ואלימה? איך נצליח לגשר על פערי הידע הקיימים, בעיקר לאור ההצפה הגדולה ברשתות החברתיות? איך מתמודדים ללא שיפוטיות עם כאב של יחידים וקבוצות? האם אפשר להחזיק ביחד את הדאגה לשלום האזרחים והאזרחיות בעזה שנפגעים מהפגזות הצבא הישראלי ואת הדאגה לישראלים והישראליות שנפגעו במתקפת חמאס?
בזמן שהתכוננתי, ההפגנה הסתיימה ללא אירועים חריגים. הגעתי לאולם. בקהל ישבו עשרות סטודנטים וסטודנטיות, צעירים מאוד, ובהם גם שתי סטודנטיות ישראליות מהמכללה, ששמחו מאוד בנוכחות שלי. סוזנה חילקה לכל המשתתפים הנחיות לכללי השיח:
"האלימות נגד בני אדם בישראל ונגד בני אדם פלסטינים לא יוצגו באופן רלטיביסטי";
"לכל בני האדם הזכות לחיות בביטחון ובכבוד";
"לא אומרים את המילה ג'נוסייד ללא ההקשר המשפטי וההיסטורי שלה";
"לא תהיה סובלנות לאמירות אנטישמיות וגזעניות";
"העם הפלסטיני אינו חמאס; אנו מבחינים בין יהודים, ישראלים והממשלה הישראלית";
וגם, "אנו מקשיבים זה לזה, משוחחים ומאפשרים לכל אחד ואחת לסיים את מה שרצו להגיד".
כולם קיבלו, כולם נדרשו לקרוא. הכללים עזרו. אולי צריך לאמץ חלק מהם גם אצלנו?
בחרתי להתחיל ב-1948, עם שלוש שאלות שמעסיקות אותנו עד היום ומצויות בליבת המחלוקת של יחסי ישראל בזירה הבינלאומית, וגם בליבת המחלוקת הפנימית: שאלת הגבולות, שאלת ירושלים וסוגיית הפליטים הפלסטינים.
אמרתי "1948". הסטודנטית הישראלית תיקנה אותי: "מלחמת העצמאות".
עצרתי. אמרתי לה, "כן, מלחמת העצמאות".
והיא שאלה, "אז למה אמרת 1948?"
אמרתי לה שאני יכולה לדבר על 1948 וגם על מלחמת העצמאות כחלק מהדרכים לתאר את האירוע ההיסטורי הזה. והשפה גם היא כלי עבודה לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת. טוב לשים לב מתי המושג מגדיר נקודת מבט אחת בלבד, מתי הוא ניטרלי יותר, ואולי צריך לדבר ב"בשפה משלבת" במובן של גם וגם?
סטודנטית פלסטינית שאלה אותי על הנכבה. אמרה:
"הנכבה ממשיכה, הנה, בישראל יש אנשים שרוצים למחוק את עזה".
עניתי לה: "האם יש אנשים בישראל שהיו רוצים שעזה לא תהיה? כן. האם יש אנשים בעזה ובמדינות נוספות שהיו רוצים שישראל לא תהיה? כן. את חלקם פגשנו בשבעה באוקטובר". הם שאלו אותי על קולוניאליזם, על הנכבה, על זיכרון השואה, על גבולות, על גבולות הכוח והמלחמה. אני עניתי על הצורך בידע ובחקירה, ועל החשיבות שבניסיון להבין את נקודת המבט של האחר, ובעיקר על ההכרה בכך שצריך להתאמץ כדי להבין טוב יותר את המציאות שאנו פועלים בה. עלינו לקרוא מקורות מידע נוספים, לשאול שאלות על הנחות המוצא, לנסות לראות את הדברים בזוויות משתנות. דיברתי על כך שהמאמץ המכוון הזה הוא הכרחי, אבל שהוא גם מאוד מעייף.
לאחר השיחה ניגשה אליי אחת הסטודנטיות הפלסטיניות ושיתפה: "מאוד הערכתי את זה שהיה לך חשוב להציג תמונה מורכבת, ולתת מקום לכל הניואנסים השונים. אבל לפעמים הרגשתי שאולי את מתחמקת מלתת תשובה ישירה". עניתי לה שייתכן שמה שהיא מכנה התחמקות הוא בעצם חוסר הנכונות שלי להשתתף במשחק שנקרא "האם את לצדנו או נגדנו". "אני לא נגדך", אמרתי לה, "או לצדך. אני רוצה שנוכל לדבר על מה שכואב, אבל זה לא סותר את הצורך להבין לעומק תהליכים היסטוריים בהקשרם, ולנסות להימנע מקביעות בינאריות של רע וטוב. מספיק שהפוליטיקאים עושים את זה".
בארוחה שהתקיימה אחרי השיחה אמרה לי אחת הסטודנטיות: "תמי, מה שאני לוקחת איתי זו האמירה שלך, שאם מחנכים ומחנכות, מטפלים ומטפלות, עובדים ועובדות סוציאליים ובכלל – כל מי שעוסקים בשגרה באנשים בקהילה, לא יוכלו לדבר על הנושאים הכי מורכבים ושנויים במחלוקת ולעסוק בהם, אף אחד לא יוכל. לא חשבתי על זה ככה, וזה עוזר לי". האמירה הזאת הייתה תזכורת עבורי. זו השליחות שלי. אם מחנכים ומחנכות לא יוכלו לדבר על הדברים הכואבים ביותר בחברה שלהם, אף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת במציאות שרוויה בסימני קריאה, במידע כוזב, בהסתה ובאלימות.
ואולי זו באמת השאלה: עד כמה אני מוכנה להיות במקום שיש בו גם וגם. קושי ופגיעוּת וגם סבלנות והקשבה עמוקה לקושי ולפגיעוּת של מישהו אחר. גם של אויב. מדוע הייתי צריכה לקפוץ למינכן כדי להיזכר שבסוף זהו הדבר החשוב ביותר? לא יודעת. אבל התובנה הזאת, שהבאתי איתי חזרה ארצה היא חומר גלם שאולי יוכל לסייע לי – ולאחרים – במלחמה בייאוש.