לאף אחת מהנשים הרצות לא פשוט לצאת מהבית. יעל ילדה לפני חצי שנה והיא משאירה את הילדים עם בייביסיטר; הבן של נעמי נסע לטיול הגדול והיא רצתה להכניס ספורט וריצה לחייה; עירית עובדת מהבית שנים כדי לקבל את הילדים שחוזרים מבית ספר, היא באה לרוץ כי עכשיו תורה; רונית באה כי הבן החייל דחף אותה לעשות ספורט והיא רוצה שהוא יתגאה בה; שרית שנים לא העזה ללבוש בגדי ספורט, אבל כאן היא מרגישה בטוחה ואפילו מאמינה שהיא תצליח לרוץ.
התחלתי לרוץ בסוף שנות הארבעים לחיי. עבדתי אז במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, ראש תחום מניעת הטרדה מינית בארגונים. התפטרתי ממרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, סגרתי את הדלת של עולם האלימות ופתחתי דלת שמעברה השני מצאתי מהפכה פמיניסטית שמחה. זו הייתה המהפכה הקטנה שלי. אני, שתמיד התחמקה משיעורי ספורט, פילסתי לי בשתי רגליי דרך ומשמעות. ואחריי הצטרפו עוד נשים. נשים שגיליתי שהתחילו לרוץ בעקבות התמונות שהעליתי לרשתות החברתיות. הגילוי הזה הוציא אותי לריצת חיי: הריצה להרחבת ההגדרה של הגוף הנשי.
המבט הגברי על גוף האישה נע בדרך כלל בין שתי אפשרויות: הגוף המיני הפתיין או הגוף האימהי החסוד. לנשים, שתי האופציות עלולות להיות מקור לדיכוי. הריצה מציעה אפשרות נוספת, שכן הגוף הרץ הוא גוף ספורטיבי. הוא איננו גוף מיני והוא אינו מסומן כאימהי. הריצה הנשית המשותפת מאפשרת לנשים לצאת מהמרחב הביתי למרחב הציבורי. הן בחוץ אבל הן לא לבד, הן ביחד, הן יכולות לחוש ביטחון, והן עשויות לעורר השראה באחרות שמביטות בהן: מה שאת רואה, את יכולה גם. הריצה שלנו היום היא מה שהיה החדר לווירג'יניה וולף לפני כמעט מאה שנים.
בשבעה באוקטובר היה מועדון הריצה בפגרת חגים. תכננתי לחזור לסככה של ימי שלישי מיד אחרי סוכות. אבל כשהגיע הזמן הרגשתי מחנק, פחד, אימה, ולא הצלחתי לזוז. רגליי ננעצו באדמה. המלחמה, השיח, הקולות, שיתקו אותי. ישבתי קפואה על הספה בהמתנה לחטופים ולחטופות שיחזרו הביתה. איבדתי את עצמי ואת היכולת לנוע ולהניע. ידעתי רק להיות אימא: מצאתי את עצמי מנהלת מיזם פרטי של הסעות מהבסיס הביתה. הפקה של רכב אחד ונהגת אחת לטובת חיילת אחת.
השמחה, כך הרגשתי, נגמרה. אבל האם אפשר לעצור את המהפכה הפמיניסטית? הרי היא חייבת להתמיד. לרגע אחד הצלחתי להזמין את חברותיי לרוץ איתי. לריצה הזו הגיעו חמש נשים בלבד. בכינו, התחבקנו ושוב בכינו. זו הפעם הראשונה שהן יצאו לרחוב פשוט לרוץ. לא באמת רצנו, בעיקר הלכנו ונשמנו. אבל עד לרגע זה לא עשינו זאת שוב. הטבח בשבעה באוקטובר החזיר אותי לבסיס האם. בספרה ילוד אישה (עם עובד, 1989) מבחינה אדריאן ריץ' בין מוסד האימהות לחוויית האימהות. מוסד האימהות מגלם בתוכו את התפיסה הפטריארכלית – אוסף של ציפיות חברתיות ולחץ שמופעל על נשים להיות אימהות, לעמוד בסטנדרט בלתי אפשרי של אימהות מושלמת ולראות באימהות את פסגת משמעותן. לעומת זאת, חוויית האימהות היא החוויה האישית, הנובעת מתוך בחירה ורצון להיות אימא. חווית האימהות היא חוויה אישית, יומיומית, שיש בה רגעי אושר וגאווה, לצד רגעי תסכול ועייפות. חוויית האימהות היא זו שהרימה אותי מהספה, ובימים הראשונים אחרי הטבח, הזוועה, היא העניקה לי משמעות. אבל אני כבר יודעת שזה לא מספיק. האם אצליח לחזור ולהעיר בי את היזמית הפמיניסטית שמכנסת נשים לריצה שבועית, לזמן קבוע של השתחררות מהמבט המצמצם, המעכב? האם אצליח להיות שוב יותר מאימא? מה צריך לקרות כדי שאוכל לנעול שוב את נעלי הריצה שלי ולצאת אל הרחובות, יחד עם נשים אחרות, שאינן כבולות אל הבית, אל הגוף, אל הפחד, ולרוץ, ולרוץ, ולרוץ?