דור שלם חי חיים של "עד 15 שניות" – הזמן שעובר מרגע אזעקת צבע אדום ועד נחיתת הטיל. שנים ששגרת חיינו מעוטרת במושגים: ממ"ד, מיגוניות, חצאיות, שחר אדום, צבע אדום, כיפת ברזל, תמיר, מרכז חוסן, חרדות, פגיעה ישירה ללא נפגעים, פגיעה ישירה ללא נפגעים בנפש, פגיעה ישירה עם נפגעים ופגיעה ישירה עם פצועים ועם הרוגים. ובכל זאת, כל המושגים השגורים כל כך על לשוננו לא הכינו אותנו, תושבי העוטף, לשבעה באוקטובר, היום שבו פרצו את החומה שהפרידה בין עזה לבין ישראל. היום שבו חדרו אלפי מחבלי נוח'בה לתוך היישובים והקיבוצים הסמוכים.
בסוף כל מבצע היה פיקוד העורף מודיע על "הקלה" ו"חזרה לשגרה". המילה ״הקלה״ תמיד הטרידה אותי. האם באמת יכולה להיות ״הקלה״? האם אני מרגיש הקלה? האם לאחר כל סבב אנחנו באמת חוזרים לאותה מציאות שהיינו בה לפני הסבב הקודם מאז נחיתת הקסאם הראשון? והקלה ממה? הרי יותר מעשרים שנה מבטיחים לנו ביטחון, ובפועל אנחנו מקבלים הסלמה והידרדרות.
*
בפרשת נוח, בשילוח היונה בפעם הראשונה לאחר העורב, נוח רוצה לראות אם קלו המים. כלומר האם יצאנו מתקופת המבול לתקופה חדשה. ישנה ברית בין נוח לאלוהים, שלא יהיה מבול נוסף. הקשת בענן היא העדות החיה לכך שלא יהיה מבול נוסף שיכלה את האנושות. תושבי העוטף עייפו מהבטחות שלא מתקיימות על מציאות אחרת. האם אי פעם יקלו המים? הקושי הרב ביותר שלי, כיליד המקום וכמרצה במכללת ספיר, נובע מאי היכולת שלי לדמיין מציאות אחרת במכללה ובאזור. מועקה, לחץ, חוסר אונים, מעמסה, עול, נטל, פסימיות ביחס לעתיד, אלו רק חלק ממנעד הרגשות שאני חווה לאחר כל סבב. הדבר האחרון שאני מרגיש הוא הקלה.
אני חוזר למכללה ללמד אחרי ההודעה של פיקוד העורף על ההקלה. שקט מצמית בקמפוס, מתח באוויר. תחושה שיש פיל בחדר, אבל אי-אפשר לומר דבר. בשנים הראשונות של מטחי הקסאמים לעוטף עזה, ההחלטה אם לקיים שגרת לימודים במכללה האקדמית ספיר הייתה נתונה בידי קברניטיה. נקודת המוצא של הנשיא לשעבר, פרופ' זאב צחור ז"ל, הייתה ש"מסביב יהום הסער ובספיר לומדים". הסלוגן הזה היה פרוש על שלט ענק מחוץ לבניין בית הסטודנט במכללה. אבל עם מותו הטראגי של הסטודנט ללוגיסטיקה, רוני יחיא, שנפגע מרסיסי קסאם בחניית המכללה בפברואר 2008, הועברה לפיקוד העורף הזכות להחליט אם לומדים במכללה.
מאז אותה החמרה במצב הביטחוני, אנחנו, הסגל האקדמי, המנהלים והסטודנטים, נאלצים לצאת מדי פעם להפסקות לימודים של כמה ימים עד חודש ויותר. ההמתנה להקלות של פיקוד העורף תמיד מורטת עצבים. מה שנקרא בעגה המקצועית "טראומה מתמשכת". הכוונה היא שאנחנו, תושבי האזור, חווים את הטראומה שוב ושוב; זו אינה התמודדות עם חוויה קשה, חד-פעמית, מהעבר. זו חזרה עיקשת על אירוע מפחיד. אם אני שומע שריקה חזקה של אופנוע, אם אני שומע פתיחה של מערכות כריזה, לא משנה איפה אני נמצא בעולם – בשדה תעופה, בעיר גדולה – הגוף שלי מיד נדרך ומוכן לרוץ למרחב המוגן. עוברות שנייה אחת או שתיים לפני שאני מבין שאני בכלל לא באזור מוכה טילים.
לקראת "החזרה לשגרה" היינו עסוקים בלא מעט שאלות: האם נצטרך להשלים חומר או לקצץ מהחומר המתוכנן? האם הסטודנטים יבואו לקמפוס? אם פיקוד העורף מודיע מוקדם בבוקר על הקלה, האם אפשר להתחיל ללמד באותו היום, או שמוטב לחכות ולהכין את הסטודנטים למעבר החד הזה? האם להקדיש כמה דקות בתחילת השיעור כדי לדבר על מה שקרה, או להתחיל ללמד כרגיל? איך ייראה המפגש פנים אל פנים עם הסטודנטים, הקולגות ועובדי המנהלה לאחר הפסקת לימודים שנעה בין כמה ימים לכמה שבועות? האם ישלמו לנו על התקופה הזאת? האם הסמסטר יוארך או לא? מה עושים עם תוכניות שתוכננו מבעוד מועד כמו יציאה לכנסים או חופשות משפחתיות? כל השאלות הללו ורבות אחרות נותרו ללא מענה של ממש.
אמנם מאז משבר הקורונה, במשך כל הסבבים, ידענו לעבור מהוראה בקמפוס להוראה מקוונת באופן מיידי. אבל לאחר שנתיים של הוראה בתקופת הקורונה הבנו לעומק שאין תחליף למפגש פנים אל פנים. אין תחליף לנוכחות, למבטים, לשיחות המסדרון, להתכנסות על הדשא ובקפיטריה.
החזרה לקמפוס לא תהיה פשוטה. היא תהיה קשה וכואבת. הקלה גדולה לא תהיה לנו. עדיין לא התחלנו להתמודד עם האבל על אנשים ונשים שהיו חלק מתבנית המקום ונהרגו בשבעה באוקטובר. ובכל זאת, למרות 23 שנים של סבבים והקלות, למרות כל האובדן והקושי, אני עדיין בתקווה ובציפייה להודעה הזאת, כמו הקשת בשמיים בברית של אלוהים עם נוח, שנשמע – הלוואי – בפעם האחרונה אי פעם: "פיקוד העורף הודיע על הקלה במצב הביטחוני ומאפשר את פתיחת מערכת החינוך, ובתוכה גם את ההוראה במכללה האקדמית ספיר".