דוד חסון

אבל אני לא משהו בלהיות דתי-מתנחל.  אני לא ב"זרם", לא למדתי הרבה תורה, לא התחברתי למכינה, ואני מנהל פנימייה של נוער בדואי ערבי. 

מאז ומעולם ניטעה בי האמונה שהזהות היהודית שלי מחייבת אותי לדאוג לאחר, ושאם לאחר לא יהיה טוב, לי לא יהיה טוב. האמנתי תמיד שהיהדות מחייבת אותנו לשלב את כולם, ושוויון הזדמנויות לכולם אינו זכות אלא חובה. 

תמיד גיחכתי לנוכח נתונים שהראו כי הישראלים מצליחים מאוד במבחני פיזה, עם הערה בכוכבית: "הנתונים המוצגים הם בניכוי חרדים וערבים". וכמה אנו טובים במתמטיקה, עם אותה כוכבית אזהרה. ומובן שאנחנו בין המדינות הטובות ביותר במוביליות חברתית-כלכלית, כוכבית כוכבית כוכבית. אנחנו מדינת הכוכביות.

האם אירועי שבעה באוקטובר חושפים אותי כאדם תמים? האם הם הוכיחו שאי-אפשר לשגשג במרחב שבו אנו מתקיימים? אולי החברים שסיפרו לי שאין על מי לסמוך צדקו? אולי באמת עלינו לבחור: ״אנחנו או הם״? האם כל החיים המשותפים שבהם האמנתי הם פיקציה?

* 

לפני שמחת תורה השחור הייתה לי שגרה. בכל בוקר, במשך שנים, הייתי מחליף את דמות הדתי-המתנחל במנהל פנימייה ערבית בדואית בדרום. עם כוס הקפה שהייתי לוקח בטייק-אוויי הייתי מגלגל מחשבות על עתיד משותף וחינוך שווה לכולם. בכל בוקר הייתי יוצא מהבית, נושם אוויר קר של הרי יהודה, ומתחיל את הנסיעה בכביש 60 החדש. בכל בוקר, אל מול הנופים המתחלפים בדרך, הייתה מתעוררת אצלי התקווה וחדוות העשייה. כמעט לא הייתי מעסיק את עצמי בשאלות מהעבר: "למה אתה עושה את זה?", "עניי עירך קודמים" או ״ממילא זה לא יעזור״. כל האמירות האלה היו די שכיחות בעולם שהשארתי מאחור, ואף שעדיין שמעתי אותן בקרב חלק מהחברים שלי, תמיד היו לי תשובות טובות: האדמה הזאת אינה שייכת לאיש, כולנו רק אורחים חולפים בה, ערבים, דרוזים, יהודים. שוויון, סובלנות והזדמנות הם לא פריבילגיה אלא זכות לכולם. העתיד שלנו משותף, אם נרצה או לא, אנו חולקים את אותה אדמה ואותו גורל. 

אבל בשבעה באוקטובר 2023 נדמתי דום. לא היו לי תשובות. מה קרה לי? האם הפסקתי להאמין בכל מה שהגשמתי בחיי היומיום שלי? לפתע לא הניחו לי מחשבות על עזתים שרוצים להשמיד אותי. על אנשים שרצחו חברים שלי, אנסו ופגעו בהם. המחשבות שלי רצו לכל הכיוונים, וכבר לא ידעתי במה אני מאמין. הרגשתי תמים ומרומה, כמו ילד קטן שמאמין בשגיונות שווא. אולי המרחק "בינינו" ל"בינם", המרחק שכל חיי ניסיתי לגשר עליו, הוא דווקא הכרחי? אולי הביטחון האישי חשוב יותר מהכול? האם בשמחת תורה התנפץ האמון שלי בבני אדם?

שמחת תורה הוא גם יום ההולדת שלי. את הפיוטים האהובים עליי שרים בזמן הנפת ספר התורה, פיוטים של היסטוריה יהודית, פיוטים של שמחה ואהבה. שמחת תורה הוא חג של משפחה. שבוע לפני החג אני הולך עם הילדים לחנות הצעצועים לקנות להם מתנות. יחד נצטלם עם הבגדים החגיגיים החדשים שנקנו במיוחד, נכין את האוכל המיוחד שכל אחד אוהב, ונצעד שלובי ידיים לבית הכנסת, שם ניפגש עם חברים, נשתה ונשמח.

אבל לא בשמחת תורה של שנת 2023. ב-6:30 צלצול טלפון העיר את הבית. "מי מתקשר בחג?" שואלת אשתי, "זו הקפצה" אני אומר, מביט בצג הטלפון. בלי לחשוב אני אומר לה שלום, מבקש סליחה מהילדים ומבשר ש"היום לא הולכים לחגוג", לובש מדים, רץ לאוטו, חותם על נשק ומשתנה לתמיד.

המלחמה התחילה. אני משאיר מאחור את החברים בפנימייה, כבר לא יודע מי אויב ומי חבר. מי לנו ומי לצרינו? ועכשיו הטלפון על "השתק". שירי ארץ ישראל כבר לא מתנגנים ברכב המשוריין, שעליו עולים כמה מילואימניקים עם כלי נשק. 

אין לי תשובות לשאלות. רק זעם עצום ותסכול עמוק. אין לי מושג לאן לתעל את הרגשות, ואין לי הסבר לכך שברגע אחד חזרתי להיות דתי-מתנחל. עכשיו אני מתאמן בירי, להרוג את האויב. אני כבר לא הבחור החביב שהייתי. אי אפשר לומר שאני תמים. מפחיד להרוג. מפחיד להיהרג. מפחיד לטעות. מפחיד ליפול. מפחיד שלא הצלחנו בשנים האחרונות לבנות חברה סולידרית. מפחיד שגם אני נכשלתי. מפחיד הפיצוץ. מפחידים מפגשי החיים המשותפים שתכננתי לאורך השנה. הכול מפחיד. גם הדברים הטובים והתמימים. 

*

102 ימים ללחימה. אחרי הרבה זמן אנחנו יוצאים להפוגה קצרה באזרחות. זמן לכבס את המדים, לאפסן את הנשק ואת כל הסלנג הצבאי. זמן להשיל את הקשיחות המיליטנטית, להצניע את האחווה הצבאית ואת הרצון להילחם. 

יש בי מידת אחריות ורצון לברר מה יהיה: לאן אני ממשיך מכאן?  

אני חושב: הדרך הכי טובה היא לחזור לכפר הנוער, למקום של שישה באוקטובר, לבחון מה השתנה ומה נשאר. לא ביקרתי במקום מאז אותה שבת שחורה. רק שיחות טלפון מחויבות וזום בלי מצלמה. נתתי לאחרים לסדר את הדברים ולנהל את המקום שלרגע חשבתי שייך לעבר. אבל עכשיו אני נזכר במחויבות. 

אני קם בבוקר, לוקח את הזמן, ובאיטיות של ילד בגן אני לובש את הג'ינס האהוב עליי עם החולצה השחורה. נועל נעליים בלי שרוכים, תוחב את הארנק לכיס, ועולה על הרכב שמוביל אותי לשער הירוק בעל הכיתוב בערבית "ברוכים הבאים" "اهلا وسهلا". בצעד קטן ואיטי אני עובר לעולם אחר, למציאות מוכרת ולא מוכרת. אני נושם עמוק, מברך את כולם ב "סבאח אל ח'יר" וצועד בשביל המוכר של הפנימייה. 

כמה אני אוהב את הקפה בחדר המורים, את החיבוקים והחיוכים בגינה. לפגוש תלמידים ותלמידות מדברים בערבית בחצר, עם חיג'אב ומִסבּחה, מחרוזת תפילה, ביד. התגעגעתי למראות בני נוער נכנסים לשיעור מתמטיקה, משחקים כדורגל, לומדים ערבית ועברית, מדברים על שייכות ועל זהות, יוזמים פרויקטים חברתיים ומתכננים את המפגש עם האחר. במיוחד התגעגעתי לדבר עם הצוות האהוב שלי, אחמד, מוחמד, ראניה, דואע, מרים, אדם וקמאל. חששתי מהשיחה איתם, אבל  הצלחנו לדבר. הם לא שאלו שאלות על הצבא, ואני לא סיפרתי. לא הסכמנו על הכול, אבל בסופו של דבר התחבקנו. היינו קרובים ורחוקים. שיחה משונה של חברים שעברו טראומה. 

עם התלמידים עדיין לא נפגשתי. נמנעתי מהמבטים ומהשאלות שאין לי עליהן תשובות. חשבתי להשאיר את השיחה על התמודדות עם אתגרי החיים המשותפים לזמנים פחות אפלים, אחרי המלחמה.

"תהיה רגיש עם האזרחים שאתה פוגש שם", זרק לי מוסטפא, רכז שכבה, רגע לפני שיצאתי בדרך למכונית, רגע לפני שחזרתי למחלקה, למדים הצבאיים. "בטח", עניתי,  "אתה מכיר אותי, מה נראה לך?" הסתובבתי ויצאתי מהשער הירוק, יודע שעוד אחזור, כי עוד יהיה לנו עתיד ביחד במקום הזה.