בינה פבזנר

אבא ואמא הם שורדי שואה, "פרטיזנים גיבורים". ממרומי גיל עשר שלי אני יודעת מה אבא חושב: אילו אז הייתה מדינה או היה צבא – "זה" לא היה קורה. הכול היה אחרת. ההורים, האחים, החברים, כולם היו פה איתנו.

תמונה שנייה

שנת 2002. אישי ואני נוסעים לירושלים, להשבעה של בננו לצנחנים. ברחבה שלפני הכותל התאספו הורים ובני משפחות נרגשים. בתוך הרחבה מסודרים בצורת האות ח' שולחנות ועליהם ספרי תנ"ך, ולצד כל אחד מהם כן גבוה עם רובים – שולחן וכן לכל מחלקה. הכותל הואר באור יקרות והרחבה לבשה חג. החיילים הגיעו בתום מסע מפרך, עייפים למראה, חלקם מחויכים. מילאו את ה'חי"ת' כשאנחנו בעורפיהם, והתחיל הטקס. נאומים ועוד נאומים, ואז – השבועה לצה"ל. החיילים נשבעים, בני המשפחות מריעים ומוחאים כפיים, ואני – אני עומדת ומייבבת ולא יודעת את נפשי. ואני שואלת, אילמת, את הקהל הזה: "על מה ולמה אתם שמחים? הילדים שלכם נשבעו עכשיו שיהיו מוכנים להקריב את החיים שלהם". הכול מאוד סמלי – הכותל, ספרי התנ"ך, הנשק, החיילים הצעירים – והרואי. ואז מתגנבת לראשי תמונה מהסרט "הפסנתרן", שצפיתי בו כמה שבועות קודם לכן. תמונה של רחבת האומשלגפלאץ באחד מימי השילוחים לטרבלינקה. רחבה מלבנית, יום קיץ חם, אלפי אנשים מתגודדים שם, מחכים, מורעבים, עייפים, מותשים, חלקם כבר ויתרו, אחרים נאחזים בחיים בכל כוחם. ואני יודעת שבין שתי הרחבות הללו, אני בוחרת בלי היסוס במקום שבו אנחנו ניצבים עכשיו, המקום שבו הבן שלי וחבריו מקבלים נשק ונשבעים להגן על המדינה הזאת, עלינו.

*

החיים מתחלקים ללפני שמחת תורה – ולאחרי. לפני – כשהיו מדווחים על פעולות של הצבא שלנו בעזה, הייתי מתקוממת על הפגיעה בחפים מפשע. חשבתי, וטענתי, שדינם של ילדי עזה כדין הילדים שלנו – כאבתי באמת את כאבם, העליתי את חמתם של חלק מהאנשים סביבי, שמָחוּ על ההשוואות ה"מופרכות" שלי. ידעתי שאני צריכה להיזהר בדבריי – בכל זאת, "מורה ומחנכת". 

אבל מאז שבעה באוקטובר, זה חמישה חודשים שאיני מצליחה להרגיש חמלה כלפי תושבי עזה. התמונות המזעזעות (הן אמורות לזעזע אותי) של הבתים ההרוסים, של המרחבים שהיו פעם בית, מקום של אנשים, לא באמת נוגעות בי. אני מתביישת בעצמי על העדר האמפתיה. הזעזוע, הכאב, הכעס, הפגיעה בבני העם שלי – מחקו לרגע את היכולת שלי להזדהות עם הכאב של האנשים בצד השני. האם הבעיה היא באופן שבו אנחנו מציבים "אנחנו" מדומיין כחזות הכול? מי נכלל ב"אנחנו" שראויים לחמלה?

האם החמלה של היהדות אינה כללית כמו זו של אלוקים, מכוונת לכל הברואים? אם כולנו נבראנו בצלם אלוקים, מה זה אומר על האנשים הרעים, מחוללי העוולות, אלה שדורסים ורומסים את האחר? ואם גם הם בצלם – מה זה אומר על אלוהים? והחמלה, איפה החמלה שלי, שלנו, על עשרות אלפי האנשים ברצועת עזה שנותרו ללא בית? שאין להם אופק של תקוה? שנידונו לחיים של סבל ושל ייאוש? 

אני שואלת את עצמי: האם הערכים שלי תלויי נסיבות? ואם כן – האם הם באמת ערכים? האם עקרונות, עמדות ואידאולוגיה הם מוחלטים? יחסיים? מה ערכו של ערך כמצפן, כמכוון, כמגדלור שיש לו השלכות על החשיבה ועל ההתנהגות שלי, שלנו, אם אינו מוחלט? אם הוא לא נשאר יציב, גם כשהמציאות משתנָה ומטלטלת?

תמונה שלישית

הבן חזר הביתה אחרי חמישה חודשי מילואים. הוא מתאר סיטואציה שבה הצוות שלו עומד ומשגיח על תנועת תושבים עזתיים. החיילים מחזיקים בכלי נשק דרוך. הוא מספר על הקושי שחשו הוא וחבריו נוכח הפליטוּת, הסבל והכאב של העזתים. המחשבות וההבנה על החיים הקשים שלהם, על חוסר התקווה, על היעדר אופק. אומר ששמח על הבגרוּת ועל האיפוק של הצוות, "אנשים שאוחזים נשק ולא משתמשים בו". תוך כדי שהם עומדים שם, סיפר, נתנו לחולפים על פניהם מים, מזון.

תמונה רביעית   

אנחנו במסע לפולין, עם תלמידי י"א בסתיו תשנ"ד (1993). בדרכים, הסתיו הפולני עוצר נשימה: שלכת, צבעים חומים, אדומים, צהובים. אנחנו בדרך לטרבלינקה. המדריכה מנסה להפנות את תשומת הלב שלנו ליופי המתחולל בחוץ, שנשקף אלינו מחלונות האוטובוס. שמחה, לידי, רוטן ואומר "אני לא מספיק גדול נפש כדי להכיל פה את היופי הזה". אני מרגישה שהוא מבטא בצורה מדויקת את ההרגשה שלי. הילדים שאיתנו רואים בכל מקום סימנים לאנטישמיות בת זמננו, לשנאת יהודים. אני מזכירה להם, ולעצמי, שאמנם השואה התחוללה שם על אדמת פולין, והיו הרבה פולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים, אבל בין הפולנים היה השיעור הגבוה ביותר של חסידי אומות עולם; אנשים שבזכותם ניצלו חייהם של יהודים רבים.  ההכרה במורכבות הזאת, היכולת – והצורך – לראות ולהכיל תמונת עולם שצבועה יותר מאשר בשחור-לבן, מלווה אותי כל השנים. היא הכרחית לי עכשיו, ואני מנסה לדבוק בה.

*

ימים ראשונים של מלחמה. הלם, כעס עצום, כאב. דאגה, לעם ישראל, לילדים הפרטיים שלי – שניים מהם מגויסים מהיום הראשון, לכל אחד מהם בת זוג וארבעה ילדים בבית. אני מרגישה צורך לעשות. נקראתי להקים בית ספר לילדי קיבוץ שפונה מהעוטף. התחלנו יחד בטבריה, וכשהחליטו לעבור לירושלים, כבר הייתי קשורה אליהם בעבותות של אהבה ודאגה ומחויבות, ועברתי אִתם – "עד שיחזרו לביתם". במבט לאחור על החודשים האחרונים, מתבררים לי בכל זאת הערכים שאני מאמינה בהם; אהבת ישראל, אהבת הארץ ואהבת האדם. אני נזכרת מי אני, ומהו המצפן שלי. אבל נשארות שאלות פתוחות, לא פתורות.