בספרה הנוודים החדשים (Hoffman, 2009), כותבת אווה הופמן ששפה וסביבה חברתית אינן מותרות או נסיבות חיצוניות, אלא המדיום שבו אנו מתקיימים, החומר ממנו אנו עשויים. לכן הדחף לנסח, למצוא מילים, לשאול שאלות, הוא ניסיון חשוב לתת פשר, למצוא סימני חיים ומשמעות באדמה החרוכה, להתקיים. ועל אף שאנשים כותבים זקוקים פעמים רבות למרחק, לפרספקטיבה, לאורך נשימה, יש חשיבות גם לתיעוד בזמן אמת, מתוך קרבה לאירועים המתרחשים. יש חשיבות לנסח את התחושות, המחשבות והשאלות כפי שהן נחוות בלב השבר, טרם עיבודו ולפני שהזמן עושה בהן את שלו. לכן פנינו לבוגרות ולבוגרי תוכניות מנדל השונות – מנהיגים ומנהיגות בזירה החינוכית, החברתית והתרבותית – בבקשה לכתוב לנו מסות אישיות קצרות ולנסות ולמנות את האופנים השונים שבהם האירועים הגדולים חלחלו אל חיי היומיום ואל הפעילות שלהם. שאלנו אותם באיזו מידה ובאיזה אופן שינו אותם מאורעות התקופה והשפיעו על עשייתם ותפיסותיהם.
כבר בשעות הבוקר של אותה שבת, עוד בטרם התבררו ממדי האסון, שאלו את עצמם רבים ורבות מבוגרי תוכניות הקרן היכן הם נחוצים; היכן יוכלו להושיט יד ולסייע. צו מצפונם, מחויבותם העמוקה לחברה הישראלית, ניסיונם המקצועי וההכרה שעשייה בעת הזאת מגלמת את משמעותה העמוקה של מנהיגות הם שהובילו אותם לעשות מעשים – להקים חמ"לים, ליצור מסגרות חינוך לילדים וילדות מפונים, לדאוג למזון ולמיגוניות לאנשי הכפרים הבלתי מוכרים הפזורים ברחבי הנגב, להקים מרחב טיפולי לניצולי הטבח, לספק מידע נחוץ על אודות טיפול והתמודדות עם טראומה בחברה החרדית. העשייה החינוכית והחברתית הענפה, כמו גם החיכוך הגבוה עם המציאות הנוראה, הולידו מבט מיוחד המשלב בין הארצי והמעשי לבין ההגותי והרפלקטיבי.
השאלות שמעלים החיבורים בקובץ נעות בין האישי לחברתי, וייחודה של האסופה טמון במבט ביקורתי ונוקב שצף מתוך השטח, מלב העשייה החברתית. מתוך המבט על האישי והחד-פעמי עולות שאלות גדולות על מנהיגות ועל שינוי, על הסתגלות וזהות, על ערכים ומשמעותם, על תפקיד החינוך ותפקידם של מחנכים ומחנכות, על מגדר ועל חיים משותפים. החיבורים מנסים לתת פשר לכאוס ולשבר, לטראומות של אובדן ועקירה, וכמעט מעל כולם מרחפת שאלת המשמעות של הבית, במובניו המיידיים והמטפוריים.
כשהתחילו להגיע לידינו המסות, גילינו שכל חיבור חושף עוד טפח מהשבר שביקע את האדמה שעליה אנו פוסעים. לצד זאת, שמחנו לגלות מופעים מעוררי השראה של מנהיגות, של חיבורים, של שיח, וכן, גם של תקווה: מורן בר תוהה מהו בית ושואלת: האם ניתן להרגיש בית במלונות המפונים? רחל עזריה מבקשת לברר אם עשיית טוב היא אכן התשובה לרוע. נמרוד טל מזדהה עם אנשי ונשות חינוך לאורך ההיסטוריה ומחדד את משמעות המעשה החינוכי בעתות משבר. בדומה לו, בכל סרלואי מבקשת להמשיך ולהיות משענת לתלמידותיה, גם בשעה שהיא חשה טלטלה נפשית עזה ומרגישה שיש לה יותר שאלות מתשובות. ניר רובין בוחן אם אפשר להמשיך ולקיים קהילה יהודית-ערבית בעת הזאת, והדס לוי ביליג מתבוננת על חייה כאשת מקצוע וכמפונה באמצעות מושגי המנהיגות ההסתגלותית. קאיד אבו לטיף מספר לנו איך בשיא האפלה יכול להתחולל נס של ערבות הדדית, ולעומתו, בני פרל שואל אם אפשר לדבר רק בתוך טנק. איך חוזרים ממילואים וממשיכים לנהל פנימייה של נערים ונערות ברהט, שואל דוד חסון, וניב שטנדל שואל למה אנו אוטמים את אוזנינו, ואת לבנו, לאחר שאנו פושטים מדים. יעל פיין-בוים תובעת לדעת למה לא הקשיבו לתצפיתניות לפני שבעה באוקטובר, ובכלל, למה עדיין לא מקשיבים לנשים? ומיכל גולדן, שבימי שגרה מובילה קבוצות ריצה של נשים במרחב הציבורי, לא בטוחה שתוכל להמשיך לרוץ. האם זהות היא עניין יחסי? שואלת יעל גידניאן, ואילו בינה פבזנר מבקשת לברר אם ערכים וחמלה הם תלויי נסיבות. מוטי גיגי מתאר את הפער האירוני בין ההכרזה על הקלה לבין החיים עצמם, מיכל בן זקן רוצה לקוות שתוכל לשוב ולחוש ביטחון בבית, ורות קבסה אברמזון שואלת איך נזכור שאנחנו משפחה. במבט רחב יותר, אלעד נבו שואל מהי המשמעות של אחדות ישראלית אחרי שנה של הפגנות ואחרי אירועי אוקטובר. ורדית רוזנבלום שואלת מהו הקורבן שמקריבה החברה החרדית בזמנים של שפע ונוכח הקרבת החיים של רבים ורבות כל כך במלחמה, ותמי הופמן מבקשת לדעת אם כלי השיח ששימשו אותה כל השנים לעבודה בקבוצות קונפליקטואליות עדיין רלוונטיים, או שמא צריך סט כלים חדש. שיר אלקיים לוצאטו דואגת לעתיד הנגב בכלל, ולעתידו של ההייטק שם בפרט.
יצירות האמנות הנכללות בחוברת – תצלומים ורישומים – נעשו גם הם על-ידי בוגרי ובוגרות מנדל. האמנות מגיבה אל החברתי ואל הפוליטי בדרכים שונות ומגוונות. לצד יכולתם של היוצרים להעניק עדות ישירה למתרחש, יש מי שבוחרות ובוחרים לעסוק באירועים מתוך זיקה עקיפה ומשתמעת שאינה משמשת כאילוסטרציה אלא מעוררת דרכי התבוננות חדשות, מרובדות ומגוונות. אנחנו בחרנו ביצירות שזיקתן אל האירועים עקיפה ולא ישירה בהכרח.
רבות מהיצירות התהוו לפני שבעה באוקטובר והן מקבלות עתה פרשנות שונה בתכלית. הנגב המערבי ואזורים רבים נוספים ברחבי הארץ, הם עתה מרחבים רווי טראומה. מעניין לציין שאף כי מקצת מבוגרי ובוגרות מנדל עוסקים ביצירה באופן שוטף, רק חלק קטן מהם הגיב עד עתה לאירועי שבעה באוקטובר. עניין זה מתיישב היטב עם טענתו של דומיניק לה קפרה בספרו לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה. לטענתו, "חזרתו של המודחק" עתידה להידחות שנים ואף עשורים לאחר האירועים עצמם. יוצאת דופן מבין הצילומים והרישומים היא היצירה "דיוקן עצמי במעלית" של לביא ליפשיץ, חייל שנפל בקרב באוקטובר 2023, והוא בן 21. בכל סרולאי מתארת במסה שכתבה לחוברת זו את התהליכים שעברה כאשת חינוך כאשר נדרשה לבשר לבת דודתו של לביא, תלמידה באולפנה שבה היא מלמדת, על נפילתו. אם לשפוט על-פי יצירותיו של לביא, נכונה לו קריירה גדולה בעולם הצילום, אך זו נגדעה באיבה.
במשל המערה של אפלטון אנו לומדים כיצד ברגע של התגלות משתחרר הפילוסוף הכבול מאזיקי מחשבותיו ויוצא אל השמש המסמלת את האמת. בקובץ ״לא ארחף בחלל״, האמת לא נחשפת במפגש עם האור, אלא צצה דווקא בניסיון להתחיל לגשש באפלה, בניסיון לדבר זה עם זה בעודנו הלומים, בעצם האפשרות להבין. כמאמר שירה של זלדה, ״לא ארחף בחלל״, כל אחד ואחת מן הכותבים מקיים איזו הבטחה, הן אל מול הקהילה שבה הוא או היא פועלים, והן במחויבות אישית עמוקה לא להיבלע בענן, לא להיכנע ככתב מחויבות אישי וחברתי, לא להשלים עם חוסר האונים ולא להתמסר רק לכאב שעדיין הולם בנו:
לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע.
אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.
(זלדה, שנבדלו מכל מרחק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984)
ואף שאנו רחוקים מהיום שבו נוכל לומר שמשהו מאירועי שבעה באוקטובר נמצא מאחורינו, הכותבים והכותבות מצליחים למצוא תקווה ונחמה ברגעים חולפים, בחילופי מילים בין אנשים, במחוות קטנות, ברגשות, ובעיקר בהתעקשות לעשות את מה שצריך לעשות ולהיענות למי שקורא לנו, ותמיד לזכור את הפס הדקיק שבלב, שמפריד בין טוב לרע.
יניב איצקוביץ', יפה בניה, דנה אריאלי, נעמי מנדל לוי