יש לנו שוק איכרים ובו דוכני חקלאים מכל רחבי הנגב. תיירים רבים מגיעים מכל הארץ כדי להכיר את הקסם של העיר הבדואית הגדולה בחברה הערבית. לשם אני מביא את יריד "זנגביל ספרים", דפים של ספרים בניחוח של ג'ינג'ר. כך גם היה בשבת ההיא, בשבעה באוקטובר. העמסתי הכול לאוטו. יוסף, חבר שלי, הכין בד בעיצוב בדואי עכשווי לכסות בו את השולחנות שעליהם מוצגים הספרים. הבנות ממש אהבו את הבד, ואמרו ש"גם אם לא קונים כלום לפחות אתה תראה כמה יפה ייצא בצילום השולחן והבד והספרים עליו".
בחמש וחצי בבוקר הדוכן כבר היה מוכן. עוד מעט הקפה ותה זנגביל גם. כהרגלי, לקראת יום חדש, חזרתי כמה פעמים על תפילת הכניסה לשוק: "אין אלוהים מלבד אללה לבדו, ללא שותף. לו שייך השלטון ולו הלל. הוא נותן חיים וגורם מוות, והוא חי ולא מת לעולם. בידו טוב, והוא מסוגל לכל הדברים".
אלא שבאותו בוקר, בשעה שבע, כבר קיפלו את כל השוק. המשטרה לא רצתה לקחת סיכונים. הבנו שאנחנו לקראת משהו גדול יותר מכל מה שהכרנו עד כה. החלטתי שהספרים לא חוזרים הביתה. ישיבות צוות דחופות התכנסו כבר בשמונה בבוקר. אני זוכר את עצמי קורא את ההודעות ולא מאמין. הרבה משפחות בדואיות עבדו כהרגלן בשעות האלה בשדות של עוטף עזה או ברפתות או בלולים. לרבות מהן יום שבת הוא יום עבודה רגיל, ואף אימא מפרנסת לא תפספס עבודה ביום כזה. להפך, היא תמשוך איתה בן אחד או שניים שיוכלו לצאת למחרת לבית הספר עם כיס נאה, שאינו ריק.
אלו ימים שדופים, וקשה לחשוב על השלב של פוסט-טראומה כאשר אנחנו נמצאים עדיין בלבה של הטראומה. החמ"ל היהודי-ערבי הראשון בישראל התמקם מהר מאוד בעיר רהט, ופקדו אותו מאז ההכרזה על פעילותו מאות אלפי ישראלים מכל רחבי הארץ. לפתע התעורר דחף של כולם, ערבים ויהודים, להגיב בכל צורה כנגד הרוע האין סופי שראינו בלייב. העין רואה ולא רוצה להאמין. עכשיו מותר לבכות? לא עכשיו, עוד מעט. יהיה זמן גם לזה, לא עכשיו בבקשה, לא עכשיו. מצד אחד ראיתי זעזוע בעיניים של האנשים, אבל מצד שני ראיתי אנשים שפניהם אמרו: השחור הזה לא ינצח אותנו. זה מה שראיתי בפניהם של האנשים שהכינו את סלי המזון וסלי היצירה.
ובכל זאת מה למדתי? אני מעדיף להישאר תלמיד ולא להעביר לאחרים שום שיעור שלא השלמתי בעצמי. הכרתי הרבה אנשים שהדחף שלהם הוא לעזור, לא משנה במה. במקום שבו דרושה עזרה תמצא אותם ראשונים. הם מילאו אותי שמחה גדולה. אמרתי לעצמי שזה הזמן לבקר את בנק הדם, מנהג שאני מקפיד לקיים זה עשור בביקור זריז של שעתיים בסורוקה בתרומת טרומבוציטים חודשית. לפתע ראיתי תור מלא בתלמידי ישיבה, וכולם רוצים לתת מעצמם. המראה הזה גורם להמון חולי סרטן לבכות מאושר. איזו התעלות נפש. ״אנשים טובים אתם״, בירכתי אותם אחד אחד.
האם החמ״ל שהקמנו יכול לשאת בשורה? החברה הבדואית בנגב נתפסת בעיני רבים כחברה מוּבלת. היא בעצמה לא הנהיגה ולא הובילה שום דבר בעצמה. גם חברי הכנסת הבדואים נתפסים כמי שמופעלים בשלט רחוק על-ידי המפלגות הארציות שאליהן הם משתייכים. החמ"ל הוא כקריאת תיגר על הכוחות הללו. במלחמה הזאת, שבה ספגנו את המכה הקשה ביותר בחברה הערבית, אנחנו אדונים לגורלנו ואף אחד לא יכתיב לנו איך לדבר ובמה לעסוק.
עבר זמן שעד שהבנו עד כמה הצעד הזה משמעותי. שותפות הגורל שיצרנו במו ידינו היא לא מושג שמיימי ונשגב שהגיע מעולם האידיאות. במו עינינו ראינו כיצד השכן הבדואי הותקף לצד חברו לעבודה, היהודי. אדם שלא חי את המהלומה על בשרו לא יבין כיצד יכולה ערבות הדדית לנבוע מלב האפלה ולהפיץ אור גדול. כל השרים והדיפלומטים שהגיעו עד רהט להבין את הנס שהתחולל ראו שבמקום שבו המדינה נעלמה, התגייסו האזרחים, האנשים הפשוטים, תנועות הנוער. זה לצד זה, בדואים ויהודים, הם אלו שעשו את העבודה.
לפני שהקמנו את החמ״ל, לפני שהתחלנו להוביל ולהנהיג, היה נהוג אצלנו לעסוק בהאשמות. ידענו להצביע איפה טעו כולם, ובאיזה אופן פגעו, ואילו צלקות יישארו. פחות עסקנו בשאלת האחריות שלנו, שלי, של כל אחת ואחד מאיתנו. אחריות אינה הלקאה עצמית. אחריות היא היכולת לעמוד על הרגליים ולהתבונן במציאות. אף שמבחינה סוציו-אקונומית החברה הבדואית נמצאת בתחתית, ולא רק ביחס לחברה היהודית בישראל, אלא גם ביחס לחברה הערבית, אנחנו צריכים להפסיק לשאול אם מי שעומד מולי הוא ערבי או יהודי, ואנחנו צריכים להתחייב לפעול למען עזרה הדדית.
זה לא הזמן לטפוח לעצמנו על השכם. לא כשהאימהות מתאבלות על יקיריהן. עברנו את השלב הראשון של עשייה משותפת, מיידית. בשלב השני עלינו לכתוב את המשך החיים המשותפים במקום הזה. אנחנו מבינים ש״דו-קיום״ היא מילה שרק ביססה את ההתמסכנות וההתקרבנות של כל צד. אנחנו מספיק בוגרים כדי להפסיק את המרדף חסר התועלת אחר התשובה לשאלה "למי יותר כואב", או "מי מסכן יותר". אבל האם אנחנו יכולים לספר סיפור אחר? ואיך באמת כותבים אותו? אני לא יודע. לריקוד הבדואי המסורתי דַחִייַה דרושים לפחות שלושים רקדנים בשביל להרגיש את הקצב המשתולל. אבל לטנגו מספיקים שניים, לא? אני אוסף את מה שנותר לי מהמילים.
אני אני, ואני פה, פה אני. פעם משחק, פעם הולך/ פעם רץ, פעם קופץ. אני הולך לאט לאט, עד שאני מגיע/ הגעתי לכאן, פה אני. אני בן הרוח, המים והאדמה/ חצי חי, והחצי השני מת, והשאר מקווה למחר/ אני ישן, הוזה, מסתכל, בודק, מתבונן, אלוהים רואה את שנינו/ קוקו, איפה אתה? קוקו, אני רואה אותך/ בבקשה בוא, בבקשה אל תתרחק, רוצה שאלמד אותך? תרקוד איתי? רוצה שאלמד אותך את ריקוד המשוגעים? כל מה שעל פני האדמה לא מזיזים דבר, מי שנמצא בבטן שלה, שורשים תמיד בתנועה/ יחד נאסוף את המילים הנותרות ונהפוך אותן לריקוד/ קח אותי ביד, החזק חזק, אני מאבד את השפה, את המילים, אני רואה אותן נופלות מפי, המילים האלה, כולן שלי, אפיתי אותן בעצמי, אני חושש עליהן מהמוות, חושש עליהן מהבדידות/ התעוררתי, לא מצאתי את התשובה לשאלת הציפור, אודות הפחד של האש מהמים. איזה בוקר!
נכון, המים זורמים ואלמותיים ועל זמניים בניגוד לאש/ כשהבערה שלה מגיעה לשלמות, היא מתחילה לדעוך, אז אנחנו מקבלים חום אחר/ גחלים לוחשות, הן אומרת דברי טעם וחוכמה/ ואתה פשוט חייב להצמיד אוזן קרוב קרוב, כדי לשמוע, אבל זה שורף/ זה שורף אותך מבפנים, וכשאתה אוזר אומץ ומחליט להצמיד את האוזן/ הן כבר הפכו לאפר ועפר, ולא הבנת דבר/ נכון, שאלת הציפור מורכבת/ אבל הוא גוזל עקשן, את העקשנות שלו לקח מהסבא, ששוכב אי שם ליד אשתו בקבר מתחת לאדמה. איזה בוקר!
אני קם ואוסף קצת מהמילים שנפלו, מתחיל לדבר. הצלילים של המילים חלולות. חלום, חושך, נטוש, מתרסק, חוזר, מסתובב, נחוש, חולש, חולף, נופל, חושש, קשה.
אני מדבר, ומי שסביבי בוכה, למה עכשיו? תנו להשלים משפט, להשחיל עוד מילה, להגיד שזה היה מוקדם לי מדי, אני אפילו לא בחצי הראשון של החלום. ברהט, על שפת הנגב, שוכן חלום בדואי, ניגון אגדי, ושדות אשר חום השמש גזל מהם את צבעם הירוק, החיים הפכו את פניהם, כאילו אין בינם לבין הפרחים סיפורים, אגדות, הרועים מדברים את שפת המדבר, בזמנים טובים וקשים, הם שולטים באהבת המדבר, השמש מוסתרת בצוהריים על-ידי כנפי נשרים, ואלה מביטים סביב, תופסים מכרסמים בפתחי מאורותיהם. גברים ונשים זורעים אהבה ותקווה בכל פינה במרחב, חמושים בסבלנות של נשרים, ונחישות של המדבר הנטוע במצפונם, כך נובטים חלומות, כמו החרציות.