דנה אריאלי, נחל עוז, 2023

מרחב מוגן

נמרוד טל

בשישה באוקטובר עברתי שוב על מערכי השיעור ליום ראשון. זה קורס מרוכז שנמשך שבועיים ודורש הכנה יתרה. הוא נועד להכשיר סטודנטיות וסטודנטים לחינוך לעסוק במתחים ובמחלוקות בחברה הישראלית בת ימינו. הנושא המרכזי משתנה משנה לשנה – ערעור השיח הדמוקרטי, קיטוב, החלשת שותפות בין קהילות. נקודת ההתחלה תמיד מעוררת חוויית תסכול, כעס ועצב. לאחר עיבוד, החוויה הזאת בדרך כלל מעוררת סקרנות ורצון ללמוד, ומשם מתעוררת מוטיבציה ליצור מעשה חינוכי שמתקן את המציאות. השנה, הקורס עמד בסימן ״עתידים ישראליים״ ונועד לעסוק בשאלה אם מיני העתיד שמבקשות לעצמן אוכלוסיות שונות בחברה הישראלית יכולים להתממש יחד במדינה, זה לצד זה. עתיד ציוני, עתיד פלסטיני, עתיד חרדי, עתיד דתי-לאומי, עתיד במרכז ועתיד בפריפריה – יותר משיש סיכוי שיישזרו יחדיו, נראה שימשיכו להתנגש זה בזה וביתר עוצמה.

כשהנושאים, דרכי הלמידה והמציאות כל כך סוערים ומורכבים, צריך להגיע מוכנים. אז עובדים בשישי. מילא.

ביום ראשון, 8 באוקטובר, התחלנו את הקורס. 12 סטודנטיות וסטודנטים, כמעט כל מי שנרשמו פתחו את הזום בתחילת המפגש הראשון. הם קראו את המייל ששלחתי בערב קודם: ״אין אישור לקיים לימודים פנים אל פנים במכללה. הנה הקישור למחר״. ישבנו מול המסכים בהוד השרון, בהרצליה, במכבים-רעות, בתל אביב, בעין השופט, בבת ים, ברחובות. הראש והלב היו בבארי, בשדרות, בכפר עזה, בניר עם, בנתיב העשרה, ברעים – ישבנו, בהינו ושתקנו בזום.

נדמה לי שבאיזשהו שלב שיתפתי בהלם שלי. אמנם כולנו נכנסו לקישור שנושא את שם הקורס, אבל אין לי מושג אם הקורס בכלל מתקיים, אמרתי. כלל לא הייתי בטוח אם מה שקורה עכשיו הוא חלק מהקורס או חלק ממשהו אחר בכלל. ״בכל מקרה״, חסיתי תחת המובן מאליו, ״הקורס לא יהיה במתכונת המתוכננת ולפי הסילבוס ששלחתי״. על איזה מין עתיד אפשר לדבר הבוקר?

התברר שהדקות הללו – כמה הן היו? – הספיקו כדי לקיים מרחב מוגן. מרחב קטן אבל כזה שבתוכו יכולנו להתייצב מעט, להרים קצת את הראש ולהביט מרחק קצר מעבר לעכשיו. המרחב הזה איפשר לי להציע שננסח יחד איך נרצה להתקדם, ולסטודנטיות ולסטודנטים הוא איפשר להיענות להזמנה לחשוב על עתיד מקומי, קטן. וכך עשינו. קבענו כמה כללים בסיסיים. אחת: ניתן להחסיר מפגשים ללא צורך להסביר; על השלמות נסכים במשותף ובהתאם למקרה. גם מי שלא לקח חלק במפגש או במפגשים, נשאר חלק מהכיתה. שתיים: נעבוד לאט, עקב בצד אגודל, בהסכמה. בסוף כל יום למידה נקדיש זמן לדיון, שנחליט בו יחד אם מתאים להיפגש גם למחרת, ואם כן, מה נרצה לעשות ואיך. מי יודע, אולי הקורס היחידי שיכול להתאים ל-8 באוקטובר יהיה זה שייבנה ב-8 באוקטובר על-ידי מי שנמצאים אז ושם. שלוש: אולי כל מה שקבענו לא בתוקף, ולכן, בכל שלב אפשר להגיד שניסינו וזה לא עובד – אין קורס. אולי שום דבר לא מתאים ל-8 באוקטובר.

בדיעבד, בשלב הזה, האפשרות שלא יתקיים דבר ב-8 באוקטובר כבר לא הייתה קיימת. היינו שם ועשינו משהו במקום ובזמן ההם. משהו נוצר: מרחב מוגן קטן ובתוכו אנשים שהסכימו לנסות ללמוד. בימים שלאחר מכן נראה שזה עובד. עלִינו, כמעט כולנו, כל בוקר לזום במשך שבועיים של קורס; הזמנו מרצים אורחים למפגשים אחדים – מרצים מהחברה החרדית, מהחברה הערבית, אשת חינוך פעילת מחאה, ראש מכון לחינוך לדמוקרטיה – ודיברנו על הדברים שבערו בנו, ועל הדברים שבערו מסביבנו. כל בוקר היה קצת יותר ברור שנפגשים ללמוד; כל דקה שעברה הפכה את הקבוצה למרחב גדול יותר ומוגן יותר, שבו אפשר ללמוד החל ב-8 באוקטובר. משהו היה, אבל מה?

*

כשאני מסתכל על זה היום, במידה מסוימת, שום דבר חדש לא התרחש. הרי מורות וגננות תמיד נכנסו לכיתות ולגנים בבוקר שאחרי: ב-16 במאי 1948, ב-7 באוקטובר 1973, ב-5 בנובמבר 1995. כך שב-8 באוקטובר 2023 הכניסה לכיתה הייתה מפתיעה כמעט בה במידה שהייתה ברורה מאליה. על המחשבות שאמרו "אי אפשר" התגברה התחושה ש"אי אפשר שלא"; שאם הכיתה לא תתכנס עכשיו, בשביל מה צריך אותה בכל זמן אחר; שכמורה של הכיתה הזאת, איפה אני יכול להיות חוץ מאשר שם. באותו בוקר הבנתי את נשות החינוך ואנשיו, שנכנסו לכיתה למחרת בבוקר, כמו שלא הבנתי אותם קודם. הרגשתי אחד מהם. 

*

מה השתנה ב-8 באוקטובר? לא הטכנולוגיה או התוכן או הדידקטיקה או יחסי מורה-תלמידה, אלא העובדה שהפעם לחינוך לא היו אדונים. הקורס לא הכשיר לשוק העבודה או לשירות המדינה או לתרומה לקהילה או לאזרחות פעילה. הוא אפילו לא היה בשביל להרחיב אופקים, בשביל תואר או בשביל הכשרה מקצועית. הוא לא שירת אף אחד ולא יכול היה. כי מי יודע מה יהיה, ומה זה חשוב. אירוני שבקורס על עתידים ישראליים לא יכולנו להביט על שום עתיד מעבר לזה שיצרנו בהווה הקטן שלנו. במקום זאת, החינוך יכול היה להיות תהליך של בירור עצמי, עיבוד, למידה והתפתחות אישית במקום הזה ובזמן הזה. החינוך היה למען המתחנך והמתחנכת והאדם שהם.

בתוך השבר הגדול ועל גבי הרצף הדק, ב-8 באוקטובר ובימים שבאו אחריו התנסינו בחינוך ללא אדונים. שעונים על הקירות היציבים של החינוך: כניסה לכיתה, שמירת הקשר עם המציאות שמחוץ לה והדדיות, יצרנו חינוך שהיה למעננו – בני אדם הזקוקים למרחב מוגן להיות בני אדם.

ד"ר נמרוד טל הוא בוגר תוכנית מנדל למנהיגות באקדמיה בהכשרה להוראה, מחזור ב׳.

ראש תוכנית המצוינוּת במכללת סמינר הקיבוצים.