בימים שקדמו לשבעה באוקטובר, שנת הרפורמה וההפיכה, הפכנו את השסעים לקרעים. חתכנו את המפה לשניים. אתם כאן ואנחנו שם, ישראל ויהודה. והנה בא הטבח האיום של שבעה באוקטובר וכולנו הוטלנו לתוך מציאות ממשית של עוד שסע, קרע וביתור.
אני לא מצליח שלא לחשוב על הסיפור הנורא ביותר בתנ"ך, הסיפור שמתאר יותר מכל את הקרעים שיכולים להיווצר בגוף החברתי-לאומי. תיאור שקשה בכלל להעלות על הכתב. סיפור על אונס והתעללות אכזרית עד תהום שמבצעים בני שבט בנימין באישה תמימה, הפילגש בגבעה. כדי לתאר את עומק הזוועה, מבתר בעליה את גופתה לשנים-עשר חלקים ושולח אותם אל שנים-עשר שבטי ישראל. "וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שופטים, יט: ל), מילים שזוועות שבעה באוקטובר הפכו למצב חיים, לחדשות שלא ניתן להפסיק לשמוע.
*
אני חושב על פרנקנשטיין, הדמות שמורכבת מטלאי על טלאי של גוף ומוזרקת חיים, מנסה להתהלך בעולם כגוף מתפקד. אני מבכה את הקרעים ודולק אחר התפרים, כמו אחות שתופרת את זרועה שלה. נוסדנו על דימוי של חיבור – חגגנו את קיבוץ הגלויות, מכל כנפי תבל מתקבצים יחד ומקימים גוף חדש. אני חושב על חזון העצמות היבשות, על העצים של יחזקאל, על אדם וחווה המחוברים זה אל זה בגבם, נפרדים ומביטים זה אל זה פנים אל מול פנים. כמו גולם הקם על יוצרו, כמו מפלצת המעבדה שקמה לחיים, מפחידה את כל סובביה אך הולכת ומצילה ילדה מטביעה ומשפחה שביתה קרס – אנחנו מביטים זה על חלקו של זה בפחד.
האמן הצרפתי מרסל דושאן הלביש גלגל אופניים על כיסא בר מעץ. הוא קרא ליצירה "גלגל אופניים". זו הייתה יצירת הרדי-מייד (Ready-made) הראשונה שנוצרה אי פעם. "רדי מייד", או חפץ-מן-המוכן בעברית, היא יצירת אמנות שמחברת בין שני אלמנטים קיימים שונים, ובכך יוצרת יצור כלאיים חדש. שני החפצים עדיין שם, אך יחד הם יוצרים משהו אחר, חדש. כיסא וגלגל. הכיסא מייצג סטביליות מוחלטת – אני כאן, אני נטוע, אני לא זז, ישוב ומוכן. הגלגל כולו תנועה, מעבר הלאה, שינוי. ומה הם מייצרים יחד, מולבשים זה על זה? מצד אחד – כלום.
אי-אפשר לשבת ואי-אפשר לזוז. אך משהו בחיבור הזה בכל זאת מוליד משהו. הוא מצליח להזיז אותנו במקומנו. הוא פותח את המחשבה והדמיון. הוא שולח אותנו לבחון את המקום שבו אנחנו מחברים בין החלקים השונים, בין היציבות השמרנית לתנועה החופשית.
בריאיון קבלה לתוכנית מנדל למנהיגות חברתית בצפון, שאל אותי מנהל המרכז, מיקי נבו, למה לי להשתתף בתוכנית ולא להישאר בעולם שבו אני פועל. מיד קפץ לראשי הדימוי של "גלגל אופניים" של דושאן. תיארתי את היצירה והסברתי שאני מחפש את נקודות החיבור האלה. שהחברה הישראלית זקוקה לנקודות ממשק, שבמבט ראשון חורקות ולא מצליחות לפעול יחד, אך טמון בהן הרבה מעבר למה שהן מבטאות במבט ראשון.
אבל לא תמיד חשבתי ככה.
גדלתי בירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו. החיים בירושלים הם תמיד על קו התפר, ואין איך ולאן לברוח מזה. הנסיעה באוטובוס העירוני הייתה החוויה הירושלמית ביותר בשבילי – בליל של אנשי קצה מכונסים יחד, מצופפים ומחפשים מקום לנשום בו. בעל כורחך אתה מגלם חלק מגולם מתכתי, פרנקנשטיין מרובה נשמות, כשכל רצונך הוא להגיע מנקודה X לנקודה Y. הדחיסות הזו מסוגלת לייצר נפש פתוחה או נפש בדלנית, תלוי כמה צפוף התפר שלך.
הייתי ילד חילוני מרדן וכעוס. אמנם הייתי סקרן, אך כעסתי על כל מי שחשב אחרת ממני. חשבתי שאני יודע הרבה דברים, אבל הייתי בור מוחלט בנוגע להרבה אחרים. יש דברים שאי-הידיעה אותם הייתה נדמית כמעלה. יצירות דאדא, מוזיקה אלטרנטיבית וספרות צרפתית היו הדברים שעניינו אותי, למשל, אבל כלפי מה שקשור למסורת הישראלית הבעתי שאט נפש.
הדברים השתנו כשפגשתי את מי שתהיה אשתי, רעות, בהוסטל ירושלמי למבוגרים עם אוטיזם. מתוך החוויה האינטנסיבית של ליווי הדיירים הצלחנו להכיר צדדי עומק זה של זו, ואיכשהו לדלג על כל ההבדלים שעמדו בינינו. היא הייתה דתייה לשעבר מבית דתי לאומי, ואני חילוני מרדן וכעוס. היא הגיעה מהפגנות נגד ההתנתקות ואני מהפגנות בשייח ג'ראח. שני הפכים והרבה אהבה שהתגלתה. כשהחלטנו להתחתן, היא ביקשה שאלמד קצת על העולם שהיא הגיעה ממנו, שאדע משהו על התנ"ך או על התלמוד או על חג אחד או שניים. הסכמתי, אבל היא לא ידעה מה היא מבקשת. בניגוד להתנגדות הקיומית שהייתה לי לפני כן לכל מה שמריח ממסורת עברית, למפגש עם המשפחה של רעות באתי פתוח, כי מי רוצה להתחיל ברגל שמאל עם המשפחה החדשה. והמפגש הזה – האווירה המשפחתית של שבת, הלימוד והדיבור הפתוח, רוחב היריעה ועומק המבט – תפסו אותי חזק. רעות רצתה שבעלה יכיר לפחות משהו קטן מהעולם הדתי שהיא גדלה בו. יצא שהיא קיבלה חוזר בתשובה שנעשה אברך בישיבה למשך ארבע שנים. ומכאן והלאה התחיל תהליך מתמשך למציאת החיבורים בין העולם שבאתי ממנו לזה שנכנסתי אליו.
*
אני חוזר אל דימויי הקרע והתפר, אל הגופים המתחברים בקרעיהם. קיבוץ גלויות, חלקים מפורדים מתלכדים יחד ומקימים גוף משותף. לעתים עושה רושם שרגל אחת מושכת לכיוון אחד ורגל שנייה לכיוון הפוך. לעתים הידיים מכות את חברותיהן. לעתים נדמה שהלב הושתל במקום הלא נכון. עמלנו במשך דורות על הקמת הבית הלאומי, ומה קורה שפתאום כולנו מביטים בו באימה. אני חוזר אל הדימוי של פרנקנשטיין:
"במשך כשנתיים עבדתי בפרך רק כדי להפיח חיים בגוף מת, ולשם כך מנעתי מעצמי מנוחה והקרבתי את בריאותי. השתוקקתי לכך בלהט שחרג מכל היגיון, אך עתה, כשסיימתי, נעלם יופיו של החלום, ואימה וסלידה מחרידות מילאו את ליבי" (פרנקנשטיין או: פרומתיאוס המודרני, מרי ו' שלי, מאנגלית: שרון פרמינגר, 2005, ידיעות ופן).
קשה לנתק את שבעה באוקטובר מהשנה שקדמה לו. הרחובות נשטפו זעם. המשפט "האישי הוא הפוליטי" התממש במלוא עוצמתו בלי שניתן היה לברוח מכך. כל מילה, כל פריט לבוש, כל מחשבה כמו נצבעו בצבעי המפה הפוליטית. כתושב הצפון אמנם הייתי הרחק מלב ההתגוששות במרכז הארץ, אך אפילו מרחבי הצפון עצמם נצבעו בצבעי המחלוקת הפוליטית-חברתית.
נסעתי בשנת השבר והקרע בכל שבוע מביתי ברמת הגולן ללמד במכללת תל חי. כחלק מתוכנית "דרך רוח" הנפלאה פגשתי בכל שבוע קבוצת נערים ונערות סקרנים שמגיעים במיוחד להעמיק בלימודי ספרות ופילוסופיה. הדרך לשם הרגישה כמו מעבר לכוכב אחר. במעבר הזה הפיצול בין ישראל ליהודה הרגיש חי וממשי. אזור שלם במחאה. בצמתים מחניים והגומא המון זועק, שלטי הדחה ושבר ממלאים את הכבישים, אצבע הגליל מופנית כולה בזעם ירושלימה.
הייתי מגיע ולומד עם התלמידות והתלמידים טקסטים ספרותיים ופילוסופיים. קראנו את בארטלבי הלבלר שהגיב לעולם במחאה אפאטית והסביר בכל עת כי הוא "היה מעדיף שלא", למדנו את הצו הקטגורי של קאנט והמעשה הנכון אל מול התועלתנות של מיל, ודנו בשאלות של צדק ואושר. בצוות הרחב הייתי הגבר היחיד, הדתי היחיד ואולי הנציג של השלטון – בעיני שאר המורות בצוות. בהפסקות היינו מדברים על קפקא ועל אריסטו ברוחב לב, ורגע אחד אחרי על הצעות החוק שהועלו בזו אחר זו בכל שבוע, והכול היה משתבש. הטונים היו לוחצים, המבטים היו נעוצים והלב היה מתכווץ. ראיתי את הבהלה על פניהן, מרגע שהוכרעו הבחירות. שמעתי על השיחות עם סוכנויות הנסיעות והדרכונים הזרים שבתכנון. ככל שהמשבר החברתי נמשך האצבעות בישיבות הצוות הלכו והופנו כלפיי, הגבר הדתי השמרן. "ומה אתה אומר על מה שקורה?" נשאלתי כמשיב מטעם המדינה. אמנם יכולנו לדבר על שלל נושאים בצורה רחבה וחופשית, אבל לא פעם חשתי שהחזות שלי כל כך מזוהה פוליטית, בעל כורחי, שקשה לפעמים לצד השני לראות מעבר לכך. היה שם טון מאשים, אך גם רצון אמיתי לשמוע, לנסות להבין מה חושבים "מביאי האסון". היו שם פחד וכעס, ודאות ובלבול שמשחקים בערבוביה, כל כך הרבה דברים לדבר עליהם אבל כל כך מעט אוויר לנשימה.
כל התקופה הזו הרגשתי בעצמי חצוי ומפוצל. כאילו שהגבול המדומיין בין שתי הממלכות הישראליות חוצה אותי. חיפשתי את האנשים שדוברים את שתי השפות. שיודעים להלך בין העולמות, העומדים על ספם, אלה שלא מצליחים להבין איך אנחנו נקרעים סביב שלושה סעיפים בחוק, שאיש כמעט לא עסק בהם עד כה. מצאנו אלה את אלה בסלון ביתי ואינטימי ביישוב קטן בגולן. קבוצה שקשריה מסתעפים זה בזה, דתיים וחילוניים, ימין ושמאל, וביקשנו לשמוע ולהשמיע. מעשה מובן מאליו שהפך ברגע לכל כך רדיקלי. הסלון הקטן הפך בהמשך לסדרת מפגשים כלל-גולנית בשם "חולקים" – חולקים דעות ורגשות, חולקים זה על זה, נפגשים ושומעים. נפגשנו לאורך השנה בכל חודש מכל קצות הגולן. היו שם חיבוקים וצעקות, הסכמות ומחלוקות, ובעיקר מקום להיזכר בו שאנו כאן יחד.
באותו הזמן, נפגשנו קבוצה קטנה של בוגרי המחזור החמישי בתוכנית מנדל למנהיגות חברתית בצפון כדי לחשוב כיצד ניתן להיטיב את השיח החברתי ההולך ומסלים. התחלנו, אליה קדיש חפץ, נגה מזור אמגר ואני, להניע מהלך לחיבור קצות החברה. מהלך נאיבי אך מפוכח, קטן אך כזה שיש בו תקווה ליצור שינוי.
אחרי ההלם, האימה והפחד וכל שאר התחושות שקרעו אותנו בבוקר הטבח ובימים שבאו אחריו, היה ברור שאנחנו משאירים את הפרויקט מאחורינו. המציאות השתנתה, נקרעה, ואי אפשר עוד להתייחס אליה אותו הדבר. אבל אז אליה כתבה שאולי זה בדיוק הזמן לחשוב מה נכון לעשות בנוגע למרקם החברתי. על אף שבאותו רגע הייתה תחושה של חיבוק חברתי אחד גדול, הסדקים כבר הורגשו. נפגשנו בזום, בעיקר כדי לשתף איפה כל אחד נמצא. לא ידענו מה ואם אנחנו רוצים לעשות הלאה, אבל מתוך השיתוף על ההתמודדות שלנו עם הטבח והדברים שעשינו בעקבותיו נפלה איזו הבנה. אם אנחנו רוצים לפעול להגדלת הלכידות החברתית בחברה הישראלית, אנחנו רוצים לפעול דרך הארגונים החברתיים השונים שפועלים בה. במקום להקים דבר חדש, נגיע אל ארגונים שמשפיעים על השיח החברתי, במיוחד לאחר השנה שהייתה. המחשבה היא שכל ארגון חברתי ימשיך לפעול במלוא המרץ למימוש מטרותיו, אך במקביל יניח כמטרה גם את השמירה על הלכידות החברתית.
הרעיון המקורי היה להיפגש עם צוותים של ארגונים חברתיים שפעלו במהלך השנה של המחאה החברתית, ולהעביר אותם תהליך פנים-ארגוני לחידוד המורכבויות הפנימיות ברמה האישית והארגונית, וגיבוש מחודש של הזהות הארגונית בימים שלאחר שבעה באוקטובר. לאחר תהליך חשיבה ותכנון בנינו סדנה לעיבוד ארגוני – מה כל עובד עבר בשבעה באוקטובר, מה השתנה אצלו ומשם – איזה תהליך עבר הארגון. רצינו לבחון מה ההשפעה של הארגון על השיח החברתי, והאם ניתן לפעול בכל הכוח להובלת השינוי שכל ארגון רוצה לראות, ויחד עם זאת להחזיק את המחויבות לשיח החברתי המיטיב. בשלב הראשון, אנחנו מכנסים קבוצה של בוגרי מנדל לסמינר שעוסק בבניית כלים לשינוי החברתי הזה, סוכני שינוי שיהיו חלק מקבוצת עשייה רחבה. לאט לאט נצבור עוד שותפים להטבת היכולת של הארגונים בישראל לחשוב על המרקם החברתי הכללי. חזון גדול, מעורב בהרבה תקוות, אבל עם ההכרה בכך שאדוות ההשפעה יישארו במעגל מצומצם. כל כך הרבה כוחות פועלים בעולם, וקשה לדעת היכן האבן שנזרוק תיפול. אבל אנחנו מנסים. אולי אפילו נצליח.
תפר ועוד תפר אנחנו מנסים לאחות חזרה חלקים שנקרעו זה מזה. חלקים שהתקבצו יחד אחרי אלפיים שנות מרחק, וחוזרים לדבר זה עם זה, לפעול זה עם זה, להבין יחד לאן הולכים ואיך. רגעי האחווה שהתגלו בימים שאחרי האסון הגדול שפקד את המדינה לא היו זיוף. הם היו האמת הקיומית ששוכנת מתחת לשאיפות השונות שפועמות במרחב הישראלי, תזכורת לשותפות והאחריות שלנו זה לזה. אנחנו יכולים להביט אחורה וללעוג לימים ההם, לחזור לאותה ארשת ספקנית וחשדנית. אך אנו יכולים גם לפעול זה לצד זה, לחלוק זה על זה ויחד עם זאת להמשיך להחזיק את המחויבות שלנו זה לזה. אנו מאמינים – השסע עוד יהיה לתפר.