7 באוקטובר תפס אותי ואת משפחתי בביתנו בקיבוץ בנגב. גיאוגרפית, רחוקים רק פסיעה מצמררת, קילומטרים בודדים, מהמחבלים שלא חדרו לביתנו, אבל קרובים מספיק כדי שבין 1,476 הנרצחים יהיו יותר מדי שמות ופנים אהובים. פנים ושמות שהיו חלק מהיומיום שלי ובמחי רגע הפכו לזיכרונות, לסטטיסטיקות. תמיר אדר ואיתי סבירסקי, חברים לספסל הלימודים. שלומי מתיאס, עמית לתוכנית המנהיגות במנדל ותמיד הראשון להתנדב להכין קטע מוזיקלי מרומם נפש. אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, שנהרג באותו יום כאשר יצא להגן על ביתו. וגם המחנכת שלי בחטיבה, רותם קלדרון, וג'ודי ויינשטיין, המורה שלי לאנגלית, שנחטפו.
עבורי, הנגב מעולם לא היה רק שורה בתעודת הזהות, אלא מרקם החיים עצמם. בנגב גדלתי וחונכתי ובשנים האחרונות גם ביססתי בו את מרכז חיי המקצועיים כמרצה ליזמות באוניברסיטת בן-גוריון וכמנהלת אקסלרטורים טכנולוגיים בתעשייה. תשוקת העשייה שלי תמיד הייתה סביב שאלת פיתוח ההייטק בנגב, מוביליות חברתית ושוויון הזדמנויות בפריפריה. מתוך הפרספקטיבה וההתמחות באקדמיה ובתעשייה בעולמות הטכנולוגיים, אני מרותקת מהאופן שבו המגמות בהייטק הישראלי משקפות במידה רבה את הלכי הרוח במדינה, גם בתקופות של פריחה כלכלית וגם ברגעי המשבר והשפל.
מלחמת 7 באוקטובר פגשה את ההייטק הישראלי בעיצומו של משבר מתמשך. המשבר התחיל ב-2022 מעליות הריבית שגרמו לירידת שווי למשקיעים וחוסר יציבות פוליטית עקב המהפכה המשטרית. בימים שלפני המלחמה, רק 2% מכלל ההייטק בישראל פועלים בנגב. אחריה, הסטארטאפים שבקושי הצליחו לצלוח את המהפכה המשטרית ובריחת המשקיעים הזרים, נמצאים בחשש קיומי ממשי. על-פי הדוח האחרון של רשות החדשנות (2023), בשנת 2022 היה ענף ההייטק הישראלי אחראי למחצית מסך הייצוא מישראל, והסתכם ב-71 מיליארד דולר. בדצמבר 2023, חודשיים מפרוץ המלחמה, הנתונים צללו ב-60% – הנמוכים שהיו בעשור האחרון בישראל. לא צריך להיות כלכלנים מומחים כדי להבין שקיימת סכנה ממשית לעתיד הכלכלה הישראלית ולעשרות אלפי מקומות עבודה ברחבי הארץ. בשש אחרי המלחמה, שיקום ה-start up nation בישראל בכלל, ובדרום המדמם בפרט, יהיה חייב לעלות לסדר היום הציבורי ולהיות מתוכנן באופן אסטרטגי, בראייה ארוכת טווח, הן ברמה הלאומית והן ברמה המוסרית.
כחמישה חודשים אחרי המבול, בפינה דרומית של הארץ, כשריח העשן והמוות עדיין צורב את הגרון, על חורבות של מדשאות פסטורליות מוכרות ושברי רעפים אדומים, נפגשתי עם עצמי אחרי המלחמה. במסתו "לכמה מולדת זקוק האדם" כתב ז'אן אמרי שתמצית המילה מולדת, אחרי הקלישאות הרומנטיות, היא ביטחון. אותו ביטחון, החוזה הבסיסי ביותר שבין אזרח למדינה, נפגע במובן העמוק ביותר ב-7 באוקטובר וספק אם יהיה ניתן להשיבו לנקודה שבה היינו לפניו. הפגיעה לא באה לידי ביטוי רק בחדירה של אלפי מחבלים לשטח ישראל, אלא בשעות על גבי שעות של כשל צבאי ומדיני ותחושת נטישה עמוקה של תושבי עוטף ישראל לגורלם. בסיור בקיבוץ בארי האהוב והמוכר מימים לא רחוקים, במקום צחוק ילדים מתגלגל מהגנים, המולת חדר האוכל והקלנועיות בשבילים, שרר שקט מצמרר של יישוב רפאים. השקט הצורם היה עבורי בעיקר תזכורת חיה לא רק למה שאיבדנו, אלא למה שעוד נצטרך לבנות מחדש.
כדי להתקדם לעבר עתידנו, נהיה חייבים ללמוד מטעויות העבר, וכדי ליצור שוויון הזדמנויות אמיתי בין מרכז לפריפריה ותעשייה עתירת ידע מקומית דרומית שמקיימת את עצמה, תהיה חייבת להישאל באומץ השאלה לא רק מהן הפעולות שנבצע אחרי המלחמה, אלא גם מה נעשה בנגב עד שהתחילה המלחמה. נהיה חייבים לעצור ולהבין איך מלכתחילה רק 2% מהתעשייה עתירת הידע פועלת בחבל ארץ שהוא 60% משטחה הכולל של מדינת ישראל. איך אנחנו משקמים לא רק את הסטארטאפים שקרסו ואת הבתים שהושמדו, אלא גם את הנפשות שנפגעו ואת האמון שנשבר. מכל השאלות האלה, הכרחי יהיה להציב מטרה לאומית ברורה וארוכת טווח לחיזוק ההייטק בנגב.
ב-2008 התרחש משבר כלכלי גלובלי חריף שהחל עם התפוצצות בועת השקעות הנדל"ן בארה"ב, שגררה אחריה ירידה דרמטית במחירי הדיור וחדלות פירעון משכנתאות. כתוצאה ישירה ממשבר הסאב-פריים, כל הנכסים הקשורים לנדל"ן, ובהם ניירות ערך הנסחרים בבורסה, איבדו מערכם. המשבר יצר כדור שלג שהתפשט למשבר פיננסי מהגדולים בהיסטוריה המודרנית, לעלייה דרמטית בשיעורי האבטלה ולירידה חדה בפעילות הכלכלית – צניחה של 45% במדד ה-S&P 500, המשקף את מצבן של 500 התאגידים הגדולים בעולם. כדי להתמודד עם תוצאות המשבר ולאושש את השוק נתנה ממשלת ארצות הברית גיבוי כספי לגופים שקרסו. כצעד ראשוני והכרחי לעצירת כדור השלג ביצעה הממשלה שורה של רפורמות באיחור טרגי לתיקון טעויות העבר, ואלו צמצמו את הסיכון שמשבר כזה יחזור. היום, כמעט 20 שנה אחרי, בזכות הצעדים המדיניים שהתקבלו והרפורמות שנחקקו, מחירי הדיור במרבית המקומות גבוהים בעשרות אחוזים ממחיריהם לפני המשבר, ושוק הנדל"ן התאושש לחלוטין. אם ארצות הברית הצליחה להתאושש בפרק זמן כה קצר ממשבר שגרם לרבע מתושבי ארצות הברית לפשיטת רגל, גם לנו יש סיכוי ליישם וללמוד.
כשהאבק יתפוגג והתותחים יידומו, האתגר שיעמוד בפני המדינה יהיה כיצד לסייע ליזמים טכנולוגיים להצליח, כשהפעם מה שיש להציע הוא בעיקר אי ודאות גדולה מאי פעם. אותם יזמים אמיצים שיבחרו דווקא עכשיו לא לוותר על החלום ולהקים סטארטאפ טכנולוגי בישראל, ימצאו שוק משקיעים קשה ודליל והערכות שווי שונות לגמרי מהשנה החולפת. הפעם, אין מנוס מהעובדה שהמוטיבציות של היזמים החדשים יהיו שונות לגמרי. אלו יהיו יזמים ויזמיות שיהיו מונעים מדחף חזק יותר מרווח כלכלי. מניעים שבסיסם בתחושת משמעות עמוקה ונקודת כאב אישית שמוכרחים לפתור. היזמים החדשים יהיו יזמים חברתיים בעל כורחם, מתוקף בחירתם להמשיך לפעול בישראל של אחרי 7.10.
עם האזעקות הראשונות, ב-7:00 באותו בוקר ארור, הטלפון הראשון שעשיתי, כשחשבתי שמדובר ב"עוד" מתקפת טילים על הדרום, הייתה לחבר נפש. אדם אהוב ויקר שהיה בשבילי מנטור, איש סוד ועצה. את אבשל הכרתי לפני 15 שנה, כשעבדתי בחברת אל-על. אני, בחורה צעירה מדי בתפקיד בכיר מדי צריכה לעדכן את מנכ״ל התק״ם האגדי שאני מורידה לו 100,000 דולר מהמחזור. זו הייתה הפגישה העסקית הכי קשה ובדיעבד הכי משמעותית בחיי. החיבור היה מיידי. נשביתי במוחו החריף, בחשיבה היצירתית, בעיניים המחייכות ובמקצוענות הבלתי מתפשרת. בסופה של אותה פגישה קשה החלפנו המלצות על ספרים ושוחחנו על ניטשה ועל הנגב ששנינו כל כך אוהבים.
גם בניהול של מיליוני דולרים, מאות אנשים וחברות-בנות מורכבות, אבשל היה ונשאר אותו קיבוצניק מחוספס, חסר מניירות ומקצוען אמיתי. הפגישות שלנו בחדר האוכל של בארי על כיסאות העץ הנוסטלגיים, ובקפה איטליה התל אביבי, גונבים כוס יין משובח באמצע יום עבודה. השיעורים שלימד אותי, נדיבות הלב והידע שהפגין בחיוך, בשמחה ובאהבת החיים, לנצח יהיו חלק ממני. אבשל היה אדם חולם ומאמין גדול ביכולת של הנגב להניע את הכלכלה הישראלית. הוא פעל ללא לאות להקמת חברות עסקיות מתקדמות שפועלות מהנגב, לשילוב אזרחים ערבים ויהודים בתעשיות עתירות ידע, ליצירת גאווה מקומית כלכלית אמיתית ממקום של עוצמה ולניצול היתרונות של המקום וההון האנושי הקיים באזור. אבשל כבר לא יחזור, אבל החזון שלו להפרחת הנגב הולך איתי ועם האלפים שהוא נגע בהם בדרכו המיוחדת.
למרות הכול, נשארתי אופטימית חסרת תקנה. התשוקה שלי לתחום היזמות הטכנולוגית והרצון העמוק לייצר מוביליות חברתית בנגב, נתנו לי כוח גם בימים הקשים ביותר. בתחילת המלחמה, כשהרגשתי קפואה מאימה ומדאגה, הניסיון שלי בליווי יזמים ובהפיכת רעיונות למציאות בזמן קצר, הפך לכלי חשוב בידיי. הפעם הוא שימש לא רק לקידום פרויקטים טכנולוגיים למטרות רווח, אלא גם ליצירת מיזמים חברתיים שהניעו שינוי מהבסיס. בכל פעולה, בכל יוזמה, חיפשתי להפוך את תחושת חוסר האונים לתחושת יכולת, להראות שגם בתנאים הכי קשים אפשר למצוא דרך לפעול ולהשפיע כדי להיטיב. העשייה, גם במחיר של שעות שינה וזמן עם המשפחה, הייתה עבורי משענת ונקודת אור במקום הנמוך והכואב ביותר שידעתי.
כדי שיהיה לכולנו סיכוי אמיתי לשקם את תעשיית ההייטק בנגב, הצעד הראשון יהיה להגדיר את מנוע התמיכה ועידוד היזמות בשלביה המוקדמים כמטרה מדינית ואינטרס לאומי מובהק. אם נתמקד רק בפתרונות עתידיים ובחלוקת תקציבים, ולא נייחס משמעויות רציניות לתפקידה של המדינה בפיתוח ההייטק בנגב – החל מהסללה של התושבים לתעשייה מסורתית, חינוך מוקדם ליזמות וזיהוי הזדמנויות, ועד מתן תמריצים במיסוי למרכזי פיתוח, עידוד השמה של אזרחי הנגב והגברת השקעות מוסדיות בפריפריה – הרי שכל ניסיון לתכנן את שיקום ההייטק בישראל, ובנגב בפרט, יהיה חסר סיכוי. אנחנו חייבים להסתכל באומץ ובביקורת על העבר כדי שנוכל לבנות תוכנית אסטרטגית אחראית, מבוססת ניסיון ולקחים לעתיד.
בפיהם של מחבלי החמאס ה-7.10 מכונה הטופאן, "מבול אל אקצא". בדומה לסיפור של תיבת נח, המבול שתכנן חמאס באסטרטגיה אכזרית קרת רוח נועד להמיט חורבן בקנה מידה תנ"כי. בתנ"ך, המבול משמיד את כל האנושות ואת כלל בעלי החיים מלבד נח, אשתו, משפחתו ובעלי החיים אשר היו עמו בתיבה. רק לאחר 204 ימים ללא הפסקה, כשהמים שקטו והים נרגע, פתח נוח את מכסה התיבה וכונן סדר עולמי חדש מהיסוד. בדומה לסיפור התנ"כי, הניצחון האמיתי יתרחש כאשר בשש אחרי המלחמה נקום מהמבול ומהעצב העמוק ונכתוב סיפור חדש מהיסוד, לכבודם, לזכרם, ולעתיד ילדינו.