יוגב וענונו | מסע, יציאה אל הנודע שאינו נודע, 2013

של מי העוגן הזה

רחל עזריה

"שלום, הגעתי לעוגן למשפחות המילואים?" קול דק וגבוה נשמע מהעבר השני. "אני צריכה עזרה", היא אומרת מיד, כאילו שאם תאמר את הדברים מהר, יהיה קל יותר. "בטח, ספרי במה מדובר, וננסה לעזור", אני עונה, ושומעת אותה שואפת שאיפה עמוקה. "ילדתי ביום שני, ואחרי 48 שעות הוא כבר חזר למילואים," קולה נסדק, "הוא חזר, ואני לא יודעת איך אני אצליח לקחת את הגדול לגן כל בוקר, אנחנו חדשים בעיר. אולי אתן יכולות לעזור?"

"קודם כל מזל טוב, ובטח שנעזור. איפה את גרה?" ואז היא מתחילה לבכות, ואומרת ״אני בדרך כלל לא ככה. באמת שאני לא, את לא מכירה אותי אבל אני חזקה. זה לא מתאים לי״.

אני שותקת קצת ואומרת לה, "אני כל כך מבינה, ומצטערת ממש שאת צריכה לעבור את זה. זה לא מגיע לאף אחת, אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולות כדי לעזור. וברור שאת חזקה, זאת רק המציאות שנהייתה קצת יותר מדי״. היא מתעשתת, האנרגיה חוזרת לקולה, ואנחנו עוברות לטפל בפנייה שלה. כשהשיחה נגמרה, חשבתי לעצמי כמה כאב, כמה קושי, וכמה בדידות. הקשיים האלו בלתי נסבלים.

האתגרים זורמים ללא הפסקה. אישה שעברה הפלה, ולא מצליחה לתפוס את בן הזוג שנמצא עמוק בעזה, אולי נוכל להגיע למישהו בצבא ולעזור? אישה שעברה דירה בסוכות לפני המלחמה, והוא בעזה, והיא לא מצליחה לפרוק את הארגזים, וכל הזמן בוכה במיטה, ויש לה ילדה בת שלוש, היא חדשה בעיר חדשה, בלי חברות ומכרות והכל בבלגן. היא זקוקה לצוות שיבוא לעזור ולסדר. אחרת נמצאת כבר כמה חודשים לבד עם שלושה קטנטנים ולא יכולה יותר. הקושי כשהוא לא נמצא והקושי כשהוא חוזר לאפטר, והקשיים בהורות, בזוגיות וההורים שלא עוזרים, והחברות שלא מבינות. והפצועים. והנופלים. לאף אחת לא מגיע לעבור את זה.

*

"העוגן למשפחות המילואים" נוסד מייד עם פרוץ המלחמה. כתבתי פוסט בפייסבוק ובו קראתי לגברים ונשים לעזור למשפחות המילואים, והסברתי איך אפשר לסייע, בהתבסס על פעילות שקיימנו בירושלים כשהייתי סגנית ראש העירייה בזמן מבצע צוק איתן. הקריאה נענתה בזריזות ובאהבה גדולה – בעיקר על ידי נשים, ועוד נשים, ועוד – ומייד יצאנו לדרך.

פעילות התמיכה במשפחות עזרה לי לצלוח את הימים שאחרי הטבח. בכל פעם שהיה לי קשה מדי, התרכזתי בעשיית טוב והרגשתי שהעשייה מעניקה לי נחמה. הרגשתי שאני מתחזקת, כי בחרתי מה לעשות, במקום להתרכז במה שהחמאס עשה לנו, במקום לצפות בזוועה בשידורים חוזרים. בחרתי, בחרנו, מה אנחנו עושות, במקום להיות קורבן של המציאות. האפשרות שלי לבחור – כך הבנתי פתאום בבהירות – מעניקה לי כוח. כוח לא לשקוע, כוח לא לאבד תקווה, וגם כוח לזכור ולהזכיר שיש לנו יכולת לעשות טוב.

*

באחד הימים הראשונים קיבלנו את הבשורה ששני בניו של הרב סלוטקי, עמיתי לבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, נהרגו בקרבות הקשים בשבעה באוקטובר. זה היה מוקדם בבוקר, לפני ריצת הבוקר, לפני ישיבת הערכת המצב. אחרי ששמעתי, הרגשתי שלא אוכל להמשיך. אבל האיש היקר שלי אמר לי: תחזרי לעוגן שלך. תמשיכי לעבוד. תעשי את מה שאת עושה הכי טוב, והכי מרגיע אותך: לארגן הרבה אנשים לעשות טוב יחד. זה העוגן שלי. זה הכוח שלי. האומנם, לאורך זמן?

העוגן למשפחות המילואים הוא מערך התנדבותי שפועל בכ-250 יישובים ברחבי הארץ, ומגיש ללמעלה מ-12,000 משפחות המילואים עזרה יומיומית ומעטפת קהילתית. אנחנו מסייעות במגוון דרכים, ובהן עזרה עם הילדים, בישול, הסעות, קניות, טיפול בחיות מחמד, סיוע במטלות הבית. כקהילה וכחברה, כך הבנו, אנחנו נושאות באחריות לסייע למשפחות שנושאות בנטל המילואים. זו סולידריות בסיסית, וגם דרך להקל על מילוי התפקיד שלהן. כאשר בני או בנות הזוג שמשרתים במילואים יודעים שמשפחותיהם מקבלות עזרה, הם יכולים למלא את משימותיהם על הצד הטוב ביותר.

העוגן למשפחות המילואים גם ממלא תפקיד בשביל המתנדבות. באירוע גדול שקיימנו עבור המנהלות היישוביות, נשים שמתנדבות יותר מ-20 שעות בשבוע, סיפרתי על הבמה שהעוגן למשפחות המילואים הפך להיות העוגן שלי. שבכל פעם שהגיעו בשורות רעות, מיהרתי לחזור לעוגן ולשאוב ממנו כוחות. וכשסיפרתי להן, רעד לי הקול ושמעתי שהן מתרגשות איתי. כי גם להן העוגן נותן כוח. אבל תוך כדי שדיברתי, שאלתי את עצמי אם באמת העשייה הזאת מצליחה להעניק לי עדיין את החוזק שאני זקוקה לו. הרי השבועות עוברים והעבודה אינסופית והצרכים אינם נגמרים. האתגר מתחיל להכביד. לאט לאט, אני שמה לב שבמקום שימלא אותי, העוגן מתחיל למשוך אותי למטה, לרוקן. אני מבינה שאני מוצפת כל היום וכל הלילה במשימות שלא סיימתי, במקרים קשים שלא הצלחנו למצוא להם פתרון.

בלילות אני חולמת על העוגן למשפחות המילואים, על מיילים מפוספסים, על משימות שלא מילאתי, על אחריות גדולה מדי, ומתחילה לחשוב שאני צריכה לעזוב. העומס, האחריות, הקושי הרגשי מתחילים להכריע אותי. אני חושבת, אבל ממשיכה לעבוד. בישיבה עם מפקדת ענף תכנון כוח אדם במילואים, היא אומרת לי ששנת 2024 תהיה שנת מילואים שלמה. ואז בישיבה עם קצין מילואים ראשי הוא מעדכן שצפויות שנתיים כאלה. ושצריך שנמשיך לעבוד. אסור שנפסיק. אסור שנרפה. שאני חייבת להמשיך להוביל את המתנדבות והמתנדבים קדימה. באותו הרגע אני מבינה שאצטרך להמשיך לנהל את העוגן. אני כבר יודעת שהעשייה עצמה לבדה אינה מקור בלתי נדלה לכוחות. אני לא יודעת מאיפה אשאב אותם.

או אז אני מבחינה שחצי השעה הכי רגועה שלי במהלך היום היא חצי השעה בין שמונה וחצי לתשע בבוקר, בישיבת "הערכת מצב" של צוות מטה העוגן למשפחות המילואים. חצי שעה שבה אנחנו מטפלות במשימות מאקרו של עזרה למשפחות המילואים – כשהשיחה מתגלגלת, ונשים מדברות, חושבות, משוחחות ומתכננות. האתגרים עולים והפתרונות מתנסחים, ואני מתחילה להזדקף ולחזור לעצמי. הישיבות האלו ממלאות אותי ואותנו בכוחות. הידיעה שאנחנו קבוצה ענקית של נשים וגברים שעושים טוב ביחד, יש לזה כוח. זהו המנוע וזהו הטוב: לעשות טוב ביחד.

רחל עזריה היא בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, מחזור י"ח.

יוזמת ומנכלית העוגן למשפחות המילואים. חברת כנסת וסגנית רה"ע ירושלים לשעבר.