כל שבט תופס את עצמו כאחראי על היבט אחד בחיי האומה. החילונים על הכלכלה והביטחון, החרדים על התורה, הדתיים הלאומיים על האדמה, והמסורתיים, שבדרך כלל מקומם נפקד ממניין הזהויות, נושאים באחריות על היחד.
כל שבט התכנס סביב התפקיד החשוב שנשא על כתפיו, ובמקום לזכור שהוא "נושא בנטל" כחלק מן הכלל, החלו חברי השבט לבקר את יתר השבטים אשר אינם שותפים לתפקיד שנטל הוא על עצמו. כתוצאה מעומס היתר שהוטל על כתפיו, כל שבט "השתבלל" סביב תפקידו, ולכן ממילא לא ביצע אותו באופן המותאם לכלל. נוסף על כך, אף שבט לא זכה להכרה על פועלו לטובת האומה, ולעומת זאת, כל השבטים ספגו לעג וביקורת על פועלם; החילונים נחשבו עגלה ריקה, החרדים פרזיטים, הדתיים לאומיים משיחיים, והמסורתיים נבערים. אגב כך התרבו זיקות בין תתי-קבוצות שונות, הלכו והתחזקו "מחנות", שבתורם הזינו תהליך של דירוג, האחדה וזיקוק של הקונפליקטים לכדי שני הפנים של המדינה; הפן היהודי-דתי, המכונה גם המחנה האמוני, מחד, והמחנה הלאומי-האזרחי, המכונה גם המכנה הדמוקרטי, מאידך.
באופן מעניין, ה"סמל" המייצג את שני המחנות גם יחד הוא לא אחר מאשר בנימין נתניהו: המחנה "האמוני" "מואשם" בביביזם ומאופיין כמחנה עממי יותר, ולעומתו המחנה "הדמוקרטי" "מואשם" ברל"ביזם (רק לא ביבי), ומזוהה כמכנה אליטיסטי יותר.
בניגוד למאבק הרגיל בין דתיים לחילונים על נושאי הסטטוס קוו, שמתנהל בתוך כללי המשחק המקובלים, כאן מדובר במלחמה על הגדרות הבסיס של החברה, על הרעיונות המכוננים שלה ועל כללי המשחק הנהוגים בה. וכך, את שני הפנים של המדינה ניתן להציב על ציר: בצדו הימני יימצאו הקבוצות הדוגלות בפן הדתי של היהדות, ואינן מכירות בפן הלאומי-אזרחי של המדינה. כאלה הם, למשל, נטורי קרתא, שאוחזים ביהדותם אך מתנגדים לקיומה של המדינה. בקצהו השמאלי של הציר יימצאו קבוצות הדוגלות בפן הלאומי של היהדות, ואינן מכירות בפן הדתי שלה. כאלה הם למשל הכנענים, שאוחזים בלאומיותם, אך מתנגדים לתוכן היהודי של המדינה.
קצותיו של הציר מאכלסים שיעורים זעירים, בטלים בשישים, של החברה הישראלית. אבל הם אלו שמפעילים את הכוחות החזקים ביותר לפירוקה, באמצעות סוכני משנה הקרובים יותר בעמדותיהם למרכז ומהווים גשר בין נקודות הקיצון של הציר לבין הרעיונות והמוסדות שמקיימים שמונים אחוזים מהציבור, שמאכלסים את מרכז הציר, בפיזור כזה או אחר.
אחת מנקודות החולשה הקשות ביותר של תושבי מרכז הציר הציונים, על מפלגותיהם השונות, היא היעדר שפה שתאפיין את הרעיונות והערכים שעומדים ביסודו. זו הסיבה שהמרכז הישראלי נכנע פעם אחר פעם לתכתיבים המגיעים מהשוליים.
*
כיצד יוכרע המאבק על דמותה של ישראל? האם ינצח הפן היהודי או האזרחי? הרי כך או כך, יהיה זה סופה של המדינה הציונית כפי שהיא מוכרת לנו היום. המאבק בין שני הכוחות יהיה כרוך באלימות, ולא משנה מי יהיה הצד המנצח.
אבל אולי יש דרך אחרת להכריע את המחלוקת? בפרפרזה על איינשטיין, כדי לפתור בעיה יש להתעלות אל מעבר למצב התודעה שהיינו בו כאשר יצרנו אותה.. עלינו למצוא ניסוח חדש של השאלה. התרגום היהודי לדבריו הוא שיש למצוא ממוצע מחבר בין שני הפנים של היהדות. אחת מתכונותיו של ממוצע מחבר היא היותו "נושא הפכים". ממוצע נושא הפכים אינו מכנה משותף רחב או מכנה משותף נמוך, אלא רעיון המהווה שלם הגדול מסך חלקיו, אשר בשמו ובמסגרתו שני הפנים, שכרגע סותרים לכאורה זה את זה, מוגדרים מחדש ומתוכללים ברעיון אחד משלים.
"ממוצע מחבר" שכזה יהיה הזדמנות לעבור מ"ברית הגורל" ל"ברית הייעוד". ברית הגורל היא כינונה של מדינת ישראל כ"מקלט" לעם היהודי. ברית הייעוד מחייבת אותנו לשאול מי אנחנו, מעבר להיותנו מיעוט נרדף, ומה נרצה להיות כשנהיה גדולים.
ביאליק הציע מודל ציוני המושתת על היהודי ויונק ממנו: "אנו באים לארץ ישראל לחדש את חיינו; אנו רוצים ליצור לנו כאן חיים עצמיים, שיש להם קלסתר פנים משלהם ואופי מיוחד[…] לשם יצירת צורות חיים מקוריות ואמיתיות בעלות פרצוף ופנים לאומיים, הכרח להם לקחת את החומר ליצירותיהם מאבני היסוד של צורות החיים הקדמוניות" (ביאליק, תרפ"ח).
ביאליק מצביע על כך שברית הייעוד אינה יכולה להיות מנותקת מברית הגורל ומהזהות הראשונית שיצרה את התנאים להיווצרותה של ברית הייעוד. ביאליק לא רצה להיות עם גנרי ככל העמים, הוא ביקש צורת חיים מקורית, יצירה ייחודית היברידית שתסנתז את אוצרותיה של היהדות, את אבני היסוד של צורות החיים הקדמוניות של העם, עם אתגרי האומה, השעה והתקופה.
חיבור שכזה יהיה לו קשה מאוד להתבצע בימינו, משום שמי שאחראית בחייו של עם על הגיבוש והיצירה של צורת החיים החדשה, ועל הנחלתה, היא האליטה המשרתת. אלא שהאליטה התפרקה מחיבורה העמוק לאוצרות הרוח היהודיים ומשיוכה אליהם, ובמקרה הטוב היא רואה ביהדותה זהות. היא אינה רואה ביהדותה תפקיד, ייעוד ושליחות.
האליטה המשרתת היא שאמורה לשקף באופן עמוק ובנאמנות את רחשי לבו, אמונותיו ותקוותיו של העם. אבל במצב שנוצר ישנו מאבק, עמוק ועקרוני, בין העם לבין האליטה שאמורה לכאורה להנהיג אותו.
לכן, אם נבקש עתיד למדינה ולחברה בישראל, נצטרך להוביל פיוס בין האליטה המשרתת של עם ישראל, לבין יהדותה.
מכיוון שרובה של האליטה צמחה מקרב השבט "החילוני", שנשא בעול הכלכלה והביטחון, הרי שהיא רואה בחברי יתר הקבוצות "משתמטים", "משיחיים" ו"נבערים". למעשה, האליטה רואה במסורתיים, בחרדים ובדתיים הלאומיים, בפרט באזורים החרד"ליים שבהם, תאונה של הציונות. תוצאה בלתי רצויה. אין שום מנהיגות שיכולה להנהיג במצב של ניכור ובוז עמוק למונהגיה, ולזהות שלהם, שהיא מרכיב מהותי בקיומם. אין פלא אפוא שהשבטים האחרים רואים בחילוניות תאונה של היהדות, ושקמה לה, לאליטה החילונית, תחרות מקרב האליטה הציונית דתית.
החיבור ליהדות אינו הכרח טכני או אסטרטגי. אליטה שאינה מבינה את הציונות כהתפתחות של ההיסטוריה היהודית, כחוליה בשרשרת הדורות, אינה נושאת את ההבנה המהותית, לא של ברית הייעוד ולא של ברית הגורל. אליטה כזו נידונה להסתמך על רכישת נשק מארצות הברית, או להתהפך לצד השני במיטה כשבאופק נדלקות עוד ועוד נורות אזהרה.
אולי אין זה מקרי שישראל קרסה דווקא ביום שבת שמחת תורה: לא רק שהותקפנו באופן אכזרי שלא היה לו אח ורע בעולם, אלא שהעולם הנאור גם הפנה אלינו את גבו.
המלחמה היא על ההבנה של הזהות היהודית שלנו. זו שבשמה הושלכנו לתאי הגזים, נטבחנו בפרעות, גורשנו מספרד, סומנו להשמדה בפרס ושועבדנו במצרים. זו שבכל מקום בתורה שמופיעה בו ההתיישבות בארץ, מופיעה לצדה גם האזהרה מפני "התייישנות" העם על אדמתו, ואיבוד של זהות זו, שמביאה לעונש הגלות. זו שעשינו מאמצים רבים לשכוח.
החרדה מפני הזהות היהודית מובנת מאוד. היהדות מגיעה עם סט נוקשה של הלכות ואמונות. אבל אחד העקרונות הבסיסיים ביותר ביהדות הוא שזכות הבחירה נתונה לפרט. כדי להחזיק בזהות יהודית לא חייב האדם לתרגל יהדות ואפילו לא לתרגל אמונה. אבל חייב הוא להכיר את ההיסטוריה, התרבות ועולם התורה היהודי, וחייב הוא להחזיק באהבה לבני קבוצת השווים שלו, היהודים.
אז מה נשתנה הלילה הזה? שבלילות החשוכים שידענו, שכחו ארבעת הבנים בהם דיברה ההגדה שהם בני משפחה יהודית אחת, ונלחמו אלה באלה עד שכמעט מוטטו על ראשם את הבית היהודי המשותף. והלילה הזה? הלילה הזה הם אגודה אחת, נלחמים ובונים יחד, מחדש, את המדינה היהודית והדמוקרטית, שמגשימה את ברית הגורל ואת ברית הייעוד גם יחד, ומתוכם תצמח אליטה משרתת שאוהבת את העם, ורואה לעצמה זכות וחובה לשרת אותו כשליחה נאמנה.