בדרך כלל אני אוהבת לא להביט בשלטים, אלא לנווט בעצמי. יש לי ידיעה פשוטה של קיבוצניקית, אשר מעולם לא התבדתה – כל השבילים מובילים לחדר האוכל. המזכירוּת תהיה במרחק של מאה מטרים מחדר האוכל, ואת בתי הילדים יהיה אפשר לזהות בקלות בשל חצרות הגרוטאות שלהם. אני יודעת, בכל קיבוץ, שברגע שאכנס בשער הצהוב ארגיש בבית. יהיו שם השבילים המוכרים, הדשא הירוק, הרפת, המוסך. בכל אחד מהם יהיו אנשים שאני אוהבת, חברים, קולגות, חניכים. דומים הם הקיבוצים זה לזה, נרקמו באותו חוט של רעיונות סוציאליסטיים ארץ-ישראליים, ואפילו ההפרטה ופירוק הקהילות של שנות האלפיים המוקדמות נראים דומים בכל קיבוץ, עם סטיית תקן מקומית. בקיבוץ בתי המגורים קטנים, לכן כל הקיבוץ הוא בית אחד גדול של כלל האנשים החיים בו. הקיבוץ שלי, לא משנה כמה שנים לא אגור בו, תמיד יהיה הבית שלי.
*
הגעתי לאילת יומיים אחרי הטבח עם חבריי למשלחת התנועתית שיצאה לחפש את המפונים מהקיבוצים. האוויר עמד והיה חם. את המזוודה שארזתי לשלושה ימים – שיהפכו לשלושה חודשים – הנחתי בלובי. הם כאן במלון, הגיעו הבוקר. נשמתי נשימה עמוקה. מה אני הולכת לפגוש?
התיישבנו בשפת הבריכה על מיטת שיזוף יחד עם מאיה, חברת הקיבוץ, שהייתה קולגה לפני שכל זה קרה. היא החזיקה כוס יין לבן ואמרה בהתנצלות שזאת הדרך היחידה שלה להעביר את היום. היא סיפרה לנו את כל מה שקרה. היא אמרה שהם חיכו לצבא והוא לא הגיע, שאחרי שעות ארוכות בממ"ד פינו אותם לבתי הילדים, ואחר כך לאילת. שהם הגיעו לא מזמן וספרו את האנשים ושהם לא מבינים איפה חצי מהקיבוץ, אבל שהם לא כאן. היא לגמה מכוס היין על שפת הבריכה במיטת השיזוף, ולרגע יכולתי לחשוב שהיא באה לחופשה, והנה עוד כמה ימים תחזור לבית שלה. "נשרף לנו הקיבוץ", היא אמרה, "לא השאירו כלום. אפילו את הכלבים הרגו. אין לנו לאן לחזור, הבית שלנו עלה בלהבות, ועכשיו אנחנו כאן במלון, מחכים לעוד ידיעות שיגיעו". שאלנו אותה, "ומה אתם צריכים מאיתנו?" היא אמרה: "אין לי מושג. אף אחד לא מתפקד". באותו לילה במלון אחר בעיר התארגנו בשתיקה לשינה. לא יכולתי להירדם. צפיתי בסדרה "חברים" ונרדמתי קצת לפני הזריחה.
אחרי כמה ימים במלונות של אילת, ים המלח ומרכז הארץ, הבנו שזקוקים לנו בדבר שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב. התחלנו להקים מערכות חינוכיות מגיל אפס עד שמונה-עשרה, שפעלו מהבוקר עד הערב על-ידי המתנדבים שלנו, בוגרי התנועה. המטרה הייתה לאפשר להורים להתפנות לסידורים, להתאבל ורגע לנשום אוויר, בזמן שהמדריכים מייצרים מרחב חינוכי, כדמויות מבוגרות משמעותיות שנשארות לאורך זמן. אני בניתי וניהלתי את הפרויקט, שקראנו לו "מחבקים את הדרום", ב-15 בתי מלון ששוכנו בהם מפוני העוטף.
*
בביקור השלישי שלי באילת קניתי מזוודה חדשה. חודש לתוך המלחמה נמאס לי לגרור את המזוודה עם הגלגל השבור שלה. אולי הבנתי שאני לא חוזרת הביתה בקרוב. שלא תעזי לרחם על עצמך, חשבתי, את לא עקורה כמוהם. את מסתובבת ברחבי ישראל בין בתי מלון באוטו ועם מזוודה, אבל יש לך לאן לחזור. קניתי מזוודה ורודה ואיכותית, לנחם את עצמי שלמרות הכול, יש סיכוי שעוד אסע לטייל בעולם. מתוך חוויית האין-בית שלי התחלתי להקשיב לסיפורים של האנשים במלונות. סיפורים על חיי הפליטות שלהם, ושאלתי את עצמי איך מרגישים בבית כשאין בית.
הסופר ז'אן אמרי, שגילה את זהותו היהודית כשהנאצים גירשו אותו מאוסטריה, כותב במסה "לכמה מולדת זקוק האדם?" שאינך חש בטוח אלא במקום שבו לא צפוי לקרות שום דבר מקרי, ואין לך מה לחשוש בו משום דבר שיהיה לך זר לחלוטין. לחיות במולדת, הוא אומר, פירושו שמה שכבר מוכר לנו קורה שוב ושוב בגרסאות שונות במקצת. אם אין לכם מולדת – אם אין לכם בית – אתם עלולים להיקלע לבלבול, חוסר סדר, דיסאוריינטציה ובלגן פנימי וחיצוני.
מה קורה כשהבית הוא מקום שאי אפשר לחזור אליו? כשכל מה שאדם הכיר – הרגליו, חפציו, נופיו – נשמטו מחייו בבת אחת? בית הופך לגעגוע מתרחק? לתפילת לב שבורה? ואולי הבית – אותה מולדת שבה אין לנו סיבה לחשוש משום דבר זר – הוא המרחב שנמצא בין אדם לאדם, בזיקה האנושית, בקהילה?
*
סיפורי המפונים שפגשתי נכנסו לי לנשמה והם הולכים איתי גם עכשיו. אישה אחת מקיבוץ בעוטף אמרה לי שהיא לא יכולה לראות יותר את האנשים מהקהילה. היא חזרה ערב אחד למלון, אחרי יום שעבדה בתפקידה כמנכ"לית של חברה גדולה, וראתה בלובי אנשים שנמצאים באותה תנוחה מהבוקר. גבר מהעיר שדרות סיפר שאחת הבעיות במלון היא שיש אנשים שהכלבים שלהם מחרבנים בלובי, והבעלים מחרבנים על כולם ולא מנקים אחריהם. גבר אחר אמר שהאוכלוסייה שהכי קשה לה בבתי המלון זה הזקנים. הם לא רגילים למקום שהוא לא הבית שלהם וקשה להם להסתגל, ושמאז שהגיעו למלון, מספר לא מבוטל של זקנים הלכו לעולמם. במלון אחר, אמא אחת כתבה בווטסאפ לכל הקהילה שהיא מבקשת שיירגעו בלובי עם כל השמחה על החזרת החטופים כי השבוע היא גילתה שהילד שלה נרצח והוא כבר לא יחזור, ובמקום ציבורי כמו הלובי צריך להתחשב. זה הסלון של כולם.
מישהו מקיבוץ שנמצא עכשיו במלון ליד ירושלים סיפר לי שבית הספר המאולתר של הילדים שלו הוא ב"יד ושם". איש אחד סיפר לי שאמרו לו שהוא ומשפחתו תופסים יותר מדי חדרים ושהם צריכים להצטמצם, ואם הוא לא פנוי להעביר את החפצים שלהם, הם יארזו לו ויעבירו אותם. באותו רגע הוא החליט לשכור דירה מחוץ למלון. נראה שמישהו למעלה צוחק והבדיחה היא על חשבוננו. גבר ממושב דתי סיפר שכשהוא נמצא בחדר שלו במלון ואחד הילדים פותח את הדלת למסדרון, הוא רואה את השכנה שלו, שבשגרה אפילו לא אומרת לו שלום ברחוב מפאת אדיקות דתית, שוכבת על המיטה שלה בחדר ממול עם בגדים תחתונים. נער בן 16 סיפר שהוא ואח שלו בן ה-28 ישנים באותו חדר במלון עם ההורים מאז תחילת המלחמה. רכזת נעורים סיפרה שהילדים החטופים שחזרו מפחדים לבוא לבית הספר החדש, כי הם יודעים שהם סלבס, אבל לא בקטע טוב. ובבית הספר הקולט סיפרו שהבנות של י"א מתרגשות לקראת החטוף שמצטרף אליהן לשכבה, כי הוא חתיך.
מנהלת קהילה מאחד הקיבוצים אמרה שהיא מפחדת שהקהילה תתפרק. שלאנשים קשה מדי במלון והם מתחילים לחפש פתרונות אחרים. אבא לארבעה ילדים אמר לי שהוא אף פעם לא הרגיש כל כך בכאוס, בחוסר שליטה ובלי יכולת לדמיין עתיד. מנהל קהילה מאחד הקיבוצים אמר שהם מעדיפים להתעסק באתגרים במלון, בריבים בין האנשים בקהילה, בכביסה שלא הגיעה, במתחים שעולים בין הילדים. רק לא לחשוב על מה שמתחת לכל זה. על זה ש-24 שעות של חוסר תפקוד של מערכות הביטחון הביאו אותם לשנה ואולי יותר מחוץ לבית. ורק לא להרגיש את חוסר האמון במדינה שבגדה. כי מה הם יעשו עם זה? לאן הם ילכו? אין להם בית אחר.
האמונה – שנתגלתה כאשליה – שהגבול בטוח, שלא יכול לקרות שום דבר, שאם תהיה נגיעה בגדר, צה"ל יקפוץ תוך שתי דקות, נתנה כל השנים לרבים מקיבוצי הספר את היכולת לחיות את חייהם בבטחה. הילדים התרוצצו על הדשאים, בני הנוער ישבו עד השעות הקטנות בגן השעשועים החשוך. הורים הלכו לישון בשקט.
הכול התנפץ. וכמו שכתבה נטליה גינצבורג בספרה המידות הקטנות (ליברוס, תשע נשמות, 2019), כשהחלומות שלנו מתנפצים יחד עם החיים, אנו מבינים כהרף עין שרגעי האושר הגדולים ביותר, אין להם קיום בהווה: רק לאחר שחלפו בלי שוב, נוכל לדעת שרגעים אלו היו היפים ביותר בחיינו. חלק מהתושבים המפונים אולי היו רוצים לחזור לאשליית הביטחון המדומה שהייתה, להרגיש עוד פעם אחת את תחושת הבית התמימה והנעימה שחיו בה.
החברים שדיברתי איתם לא אהבו שקראו להם "ניצולי הטבח". אף אחד לא הציל אותנו, כך אמרו. כל אחד מהם היה צריך לדחוף את המציאות חזק לכיוון החיים. הם לא ידעו אם הם ישרדו, אבל באופן אקטיבי וצלול מאוד, הם פעלו על מנת לשרוד. כל אחד והסיפור שלו. "באותו בוקר", כך סיפרה לי אישה מהקיבוץ השרוף, "לא פחדתי. פשוט לא האמנתי שזה מה שקורה, איך יכול להיות שיש מחבלים בבית שלנו, שלוקחים אנשים עם הפיג'מה שלהם. ואז זה נהיה לי ברור: אעשה מה שאני יכולה כדי להישאר בחיים". כשהיא אמרה את זה, הסתכלתי בעיניים שלה וחשבתי לעצמי שאדם לא רואה את עצמו כקורבן כשיש לו תקווה.
הרב יונתן זקס אמר שהתקווה היא תפיסת עתיד קולקטיבית. האופטימיות היא אינדיבידואלית, ואילו התקווה זקוקה לכתפיים רבות לשאתה. כשראיתי את כל המתנדבים והעובדים שמגיעים למלונות לתת את המעט שיש להם, לאנשים שאיבדו הכול, היה לי ברור שיש משהו גדול יותר מחוקי הטבע שבהם החזק שורד. הזיקה שיש בה חמלה וקשר בין אנשים הם כוחות שמתעלים על אכזריות הטבע.
הרב משה חיים לוצאטו כתב לפני 250 שנים על הכוח שיש לתקווה. זה שמקווה, כתב, אפילו אם נכנס בגיהינום – הוא יוצא ממנו. ומי שאין לו תקווה משול למת. התקווה מחזיקה בתוכה את האמונה שלקיום שלנו יש פשר, שיש ייעוד לחיינו בעולם הזה.
אני מנסה להיאחז בשבבים של תקווה בתוך ההתבוננות שלי על החיים במלון, בתוך הכאוס וחוסר הוודאות, למצוא פינות ורגעים של בית. למרות הסיפורים הקשים שאני מקשיבה להם, אני מנסה למצוא שפיות במראה של אנשים חיים. אני רואה אותם לוקחים אוכל בארוחת הצהריים כמו בחדר האוכל בקיבוץ. בהמולת הלובי שניים יושבים ומפטפטים זה עם זו על כוס קפה. הילדים נמצאים בפעילות יצירת צמידים, בני הנוער מתארגנים ליציאה לגלישה בים. המדריכה שהייתי לפני המלחמה שנאה את האטרקציות האלו, הן נראו לי שטחיות וצרכניות, עירומות מתוכן ערכי. אולי עוד אחזור לחשוב כך בעתיד. אבל עכשיו מנחם אותי לראות אותם מבצעים את הפעולות הבסיסיות, השגרתיות, של בני אדם. המראה הזה עוזר לי להאמין שהחיים ימשיכו, שחמאס אמנם שברו אותנו, אבל אנחנו לאט אוספים מחדש את השברים. שכוחנות איננה המילה האחרונה בקורותיו של האדם.
אני לוקחת בירה ופרוסת עוגה בחושה ומתיישבת לשולחן עם הצוות במרפסת. בין המילים שנזרקות אני מקשיבה לדממה במקום הנמוך בעולם. בשולחן שלנו, אחרי יום חינוכי ארוך, אפשר לנשום קצת, להביט בהשתאות על ים המוות, המקום הכי מוגן בישראל בתקופה הנוכחית. יש ביטחון קיומי במקום כל כך נמוך, שהמוות אופף אותו; אי אפשר לרדת מהמקום הכי נמוך בעולם, והפחד הכי גדול התגשם בצורתו האכזרית. המחזה שנגלה לפניי במלונות מדהים אותי. כל מה שקורה כאן הוא בגבולות הרוח האנושית, גם הכאב הגדול ביותר שנדמה כי אינו ניתן להכלה, נשפך לתוך זרם החיים השוצף, החצוף. בחוצפתו מפעיל זרם החיים את כוח הפעולות הקטנות והשגרתיות של אנשים שמצחצחים שיניים בבוקר, שותים קפה, מפטפטים בלובי, יוצאים לטיולים ארוכים בטיילת. הם חיים עם הפחדים, הסיוטים, חוסר הנוחות, תחושת הפליטות, אבל הם קמים כל בוקר לעוד יום. נאבקים על הרוח. מי התהום בבור שנחפר בנפש מעניקים חיים לעלים ירוקים חדשים, לגבעולים קטנים שצורתם עדיין לא התגלתה.