ככל שאני מתקרבת לקומה התחתונה הרעשים מתגברים, אני מתקרבת בזהירות, על קצות האצבעות, ופוסעת חרש חרש לכיוון הממ"ד. הרעש כבר בלתי נסבל. אני עומדת בפתח, הדלת פתוחה לרווחה כאילו לא סיפרו לה שיש בחוץ מלחמה ומוצאת את אימא שלי בפיג'מה, יושבת על המיטה ורואה סרטונים משבעה באוקטובר. בקולי קולות כאילו אמצע היום. היא מסתכלת עליי בפליאה ואומרת לי בנונשלנטיות של צהרי יום בשוויץ: "מה? שומעים? ממש סליחה, לא חשבתי שזה יפריע לך!"
אמא שלי לא שומעת. אני חיה עם הידיעה הזאת רוב הזמן בשלום קר. מפעם לפעם זה מרגיז אותי. עכשיו אני יכולה להרוג אותה. אני צורחת יותר חזק מהמחבלים בסרטון. גם זה לא מעיר את דרי הבית.
אני מסתובבת בבית שלי כבר שלושה ימים, אחוזת טירוף וחושבת איפה אני אחביא אותם כשמשהו יקרה. תמיד הייתי גרועה במחבואים. תמיד הייתי מסורבלת, מרעישה, דרמטית. אפס קור רוח ברגעי אמת. אני רוצה לחנוך אותם על המחבוא שלהם. לתרגל איתם על יבש. מתחת לבר במטבח אני נזכרת שיש מחבוא מעולה. ארון סתרים ללא ידית. ואז אני מביטה בבני האמצעי שבשבילו ייעדתי את המחבוא הזה, הוא העלה במשקל בשנים האחרונות. אני לא רואה איך הגוף שלו יצליח להיכנס לשם. הוא חייב להתכווץ. אין זמן. סליחה, חיים של אימא, אולי לא יהיה לך body positive, אבל תישאר בחיים.
בשמונה באוקטובר נסעתי לקחת את הבן שלי לחוג פסנתר. בחזור, נדלקה לי הנורה של השמן ועצרתי בתחנת דלק. לעזרי נחלץ איש נחמד שזיהה את חוסר האונים שלי. הוא בדק וראה שמיכל השמן מרוקן לגמרי, ניגש לרכב שלו, הוציא משם בקבוק שמן ומילא לי בלי טיפת השתהות כמעט שלושה ליטר. רציתי לשלם לו, אבל הוא סרב בתוקף. הוא היה ערבי. שוחחנו בשפה של בין המילים. אולי הוא רצה להראות לי שיש ערבים טובים. אני פחדתי שהחדיר שם חומר נפץ. איזה עולם, בחיי. מאז המלחמה יש לי המון מחשבות שאני מתביישת לחשוב.
כבר שבוע שאני נראית בחופשת לידה בלי תינוק. טישרט מהוה, שיער סתור, ריחות של בישולים ושרוול טבול ברוטב עגבניות, עדות לשעות הרבות שאני מבלה בטיפול בבני אדם שהם לא אני. באחת מארוחות הערב הבן שלי, זה שצריך להתכווץ, מביט בי מבט ממושך ואומר לפתע ללא שום התראה מוקדמת: "אמא, את חייבת להתלבש יפה בבית ולהתאפר, תלכי עם איזו שמלה ותנעלי נעלי עקב". בזווית העין הוא קולט את הפליאה שלי מעצם האמירה התלושה הזאת והוא ממהר להסביר: "אם מחבל יגיע, ניתן לו אותך לאישה וככה הוא יניח לנו, אל תדאגי, אחר כך נבוא להציל אותך, אבא ואנחנו". המחשבה הזאת מרגשת אותי ושוברת את לבי באותה נשימה. הילד שלי עדיין חושב שאני הכי יפה בעולם ושהיופי שלי יציל אותו מתופת, הוא עדיין חושב שלאבא שלו יש סולם שמגיע כמעט עד שמיים. זה שמכר אותי כך – ניחא.
שבוע לתוך המלחמה. היישוב הפך להיות יישוב של נשים. ממש כמו בטרגדיה יוונית רק בינתיים בלי השיגעון שעוד יגיע. רק מתי מעט עדיין לא נקראו אל הדגל, ובהם נדב, בן זוגי. שנים שהוא מבקש להיפטר מהחובה שכבר מזמן לא נעימה לו וטוען, יש יאמרו בצדק, שהוא כבר עשה את שלו ואת של אחרים והגיע הזמן, ממרומי גילו, ארבעת ילדיו, גבו הדואב ואשתו התובענית, שיפסיק עם ההרגל המגונה הזה – לישון בטנק בואך גיל 42. לפני שנתיים נפלה בקשתו על אוזניים כרויות והפטור המיוחל הגיע. ועכשיו, עכשיו הפטור הזה הוא כלוב ברזל.
יש משהו מאוד ממגדר במלחמה. כל התאוריות הפמיניסטיות, הקדמה, הנאורות, הפלואידיות של הזהויות והתפקידים נרמסים תחת צו השעה.
אפילו על הזמן אפשר לצוות. הגברים הולכים להילחם והנשים אופות עוגות, מבשלות לחיילים, עוסקות בחינוך, ביצירה, ביוזמות קהילתיות, חוזרות למרחב הביתי בכל הכוח. והגברים שלא מגויסים? מה איתם? איזה תפקיד הותירה להם המלחמה? אני זוכרת שבקורונה, כשמרבית המשק הושבת, נדב עבד כי הוא בתפקיד חיוני. ההגדרה הזו הצחיקה אותי נורא. כי מה זה אומר על שמונים אחוזים מהמשק שנשארו בבית?! מסתובבים בינינו מלא א.נשים לא חיוניים. סתם שתדעו. נדב שמח להיכנס תחת ההגדרה הזאת. הוא הרגיש חיוני. עכשיו, כשהוא מנסה להתנדב למילואים ואומרים לו שאין צורך שיתגייס כי הוא עובד חיוני, זה כבר רחוק מלשמח אותו. עכשיו משאת נפשו היא לפרוץ דיסק בישיבה ממושכת בטנק. מתברר שגם לחיוניות יש היררכיה.
בסוף מגיע הצו המיוחל ואיתו תחושת הגבריות שאבדה. שוב הוא מראה את זיו פניו בשבילי היישוב, שוב הוא מרגיש בעל ערך, שוב הוא מיישיר מבט לאנשים. הוא מבקש את ברכת הדרך שלי. אני לא יכולה לסרב אבל מבקשת ממנו לא למות. לפחות לא עד שהילדים מתקלחים עצמאית. הוא לובש מדים, אני מסתכלת עליו מחבק את הילדים ונזכרת איך פעם הלוק הזה עשה לי את זה. עכשיו כבר פחות. אולי התודעה הפמיניסטית שלי לא התאבדה לגמרי.
כבר שלושה חודשים שאני חד-הורית לסירוגין. כולם שואלים איך אני מסתדרת. השאלה הזאת מצחיקה אותי. אני לא מסתדרת. גם כשהוא כאן. לפעמים יש לי תחושה שאני במסיבת פיג'מות אינסופית ושההורים לא בבית. הכביסות נערמות, המטבח קורס לתוך עצמו, החיים תוקפים אותנו מכל הכיוונים. הטלפונים היחידים שאני מרימה אליו כשמסביבו עפים טילים וכדורים שורקים הם כדי לשאול אותו איך מפעילים את מכונת הכביסה או על מה ללחוץ כדי להפעיל את התוכנית המהירה של המדיח. אף פעם לא ידעתי. עכשיו אין ברירה. זה צו השעה. ג'ודית באטלר בטח הייתה אומרת שאני לא עוברת את הפרפורמנס של שום מגדר. אבל ג'ודית באטלר בגדה בי עם החמאס. אז לא אכפת לי.
בשבתות, כשהוא חוזר, הוא נחרד לגלות שפירקתי את כל החטיפים מהממ"ד. אכילה רגשית לא מדברת אליו. נדב הוא יקה, נכד לניצולי שואה משני הצדדים, תמיד ערוך לכל תרחיש, מטורף ככל שיהיה. אני מטבעי אדם שערורייתי שלא חושב על הדקה הבאה. מתברר שאחרי הטירוף כולם חוזרים לסורם. או כמו שסבתא שלי הייתה אומרת: "עץ עקום לא מתיישר". אבל אולי זה לא רק כי אני עץ עקום. אולי יש לי איזו מחשבה כמוסה ולא מודעת שאם אני אוכל את כל הביסלי והבמבה ואשתה את כל המים שנותרו שם, הם לא יגיעו. כאילו עצם ההתכווננות, הכנת הממ"ד, הרישיון לאקדח שנדב הוציא לפני חודשיים, יש בהם מן ההכרה במה שאני מסרבת להכיר בו. יש מלחמה וזה יכול לקרות גם לנו. לא באופן תאורטי.
אני לא מתיישרת באמת, אני עץ עקום, ובכל זאת, אני עקומה קצת אחרת. מה השתנה בי? מה השתנה בנו? מה השתנה בעולם? הבן שלי שואל אותי אם אני עדיין שמאלנית. זו פעם ראשונה שאני צריכה לחשוב על השאלה הזאת. אני שמאלנית? אני עונה לו שלהיות שמאלנית זו בחירה שקשורה לאדם שאני רוצה להיות בעולם הזה. זה לא קשור לצד השני. זה לא קשור לצד השני?
בשנה האחרונה שהתאפיינה בעיקר במחאה פוליטית מבית, באחד הימים הסוערים שהיו כאן, הבן הקטן שלי שאל אותי למה שמאלנים וימנים רבים ביניהם. ניסיתי לארגן את המחשבות ולנסח תשובה שתתאים לילד בן שבע, אבל לפני שהספקתי לענות הוא אמר לי בגאווה: "מה זה חשוב אם אתה שמאלני או ימני, תראי אותי! אני גם וגם. אני כותב ביד ימין ובועט בשמאל, מה זה משנה בכלל?" אין מה לומר, החיים שלו תותים.
אני חושבת שזה אחד הדברים הכי מפחידים שקרו לי מתחילת המלחמה. הפסקתי להחזיק מורכבות. אני לא מצליחה לחשוב על עצמי במונחים של גם וגם. אני לא יכולה לתת נדיבות הכרתית לאף אחד ולאף אחת סביבי. אני במשחק סכום אפס – אתם או אני. אז אני.
מה השתנה בי? זה זמני? זו הישרדות? האם אחזור להיות ריבוי? האם אצליח לחוות שוב את החיים במציאות מרובדת, להבין שהעולם לא נחלק לטובים ורעים, גיבורי-על ונבלים? האם אי פעם אשוב לראות גם וגם? יש לי מחשבות שאני מתביישת לחשוב. דברים שאני מפחדת להודות בהם. אני בעיקר מבינה שאני לא מבינה.