כשהיה נדמה שפרצה מלחמה כוללת גם בצפון, חזרתי מעוד יום בשבעה של יעלי לייבושור, ששירתה כתצפיתנית במוצב נחל עוז, ונהרגה בשבעה באוקטובר, בתה של חברתי האהובה גילי. נעמדתי ליד החלון בחדר שינה והסתכלתי החוצה אל החושך של ירושלים. הוא הרגיש כבד יותר, סמיך יותר, מפחיד ומאיים מאי פעם. זה היה פחד חדש, פחדתי כי אני אישה יהודייה.
בימים הראשונים אחרי שבעה באוקטובר מיהרו לבוא בטענות ולשאול איפה היו התצפיתניות. למה הן לא אמרו כלום? האם הן נטשו את העמדות? פחדו וברחו? בשבעה על יעלי הן נכנסו בחבורות, שתיים-שלוש תצפיתניות, לפעמים יותר. מסבבים אחרים, ממוצבים אחרים. וכולן אמרו דבר אחד: "ראינו ודיווחנו. ראינו חמאסניקים מתקרבים יותר ויותר אל הגדר, אל המצלמות, באופנועים, בטויוטות לבנות. ראינו ואמרנו שמשהו גדול עומד לקרות. שהגזרה משתנה".
הן אמרו שדיברו. שוב ושוב. התריעו שצריך לדאוג, שצריך להיערך. אבל לא הקשיבו להן. אמרו להן שזה לא התפקיד שלהן לנתח את המידע, אלא רק למסור אותו. המערכת שהציבה אותן על הגבול בתפקיד במערך ההגנה על המדינה, שציפתה מהן לתפקוד גבוה, להיות אחראיות על מצבים של חיים ומוות, לא הקשיבה להן כאשר עשו בדיוק את שהוטל עליהן. המפקדים שלהן אמרו להן שהן מגזימות, שהן היסטריות. שוב ושוב השתיקו אותן. הן סיפרו על חברה ממוצב כיסופים שאיימו עליה שאם לא תפסיק, יטיסו אותה למשפט צבאי. הן אמרו שלא הקשיבו להן כי הן בנות.
״את היסטרית״, ״את מגזימה״, ״זה יותר מדי״, ״אל תהיי דרמטית״. כמה פעמים ילדות, נערות ונשים שומעות את המילים האלו? לא מזמן שאלתי את סוכן הביטוח שאלה על הפנסיה שלי, והוא הסביר לי בביטחון שאני טועה. התעקשתי שיבדוק והתברר שצדקתי. הוא כתב לי: "מקווה שזה ירגיע אותך". מבחינתו, הבעיה הייתה סערת הרגשות שלי, לא הטעות שלו. בלילה שלאחר מכן לא הצלחתי להירדם.
שאלתי את עצמי עד כמה נשים יודעות להתעקש, גם כשאומרים להן שהן טועות. כמה קשה להמשיך להתעקש אחרי כל כך הרבה שנים שאומרים לך "את טועה, את מגזימה, תירגעי". התצפיתניות התעקשו, אבל זה לא עזר להן. לא עזר לנו. ובכל זאת, אני מקדישה לכך את חיי: עושה כל שביכולתי כדי שנשים יבינו מגיל צעיר שהן יודעות, שהן יכולות להקשיב לעצמן, ושהן יכולות לדבר. אני עושה הכול כדי לגרום לכך שהסביבה תדע להקשיב להן. להקשיב לקול שמבקש להתריע, להיזהר, לחשוב כמה צעדים קדימה, לקחת בחשבון את מגבלות הכוח, לאתגר את ההבנות המוכרות. כדי לראות פני עתיד, צריך לעצור, צריך להקשיב, צריך להעדיף את הזהירות על פני היוהרה, לבחור באחריות ולא במצג שווא של עוצמה. האם עכשיו, אחרי המחיר הכבד הזה, יתחילו להקשיב יותר לנשים?
אני רוצה לצרוח את ההשתקה של הנשים, לצרוח את הרוע שנחרט בגופן, לצרוח את הכאב. אבל המציאות משתקת, משאירה אותי בלי מילים. הקולות הפנימיים שלי מהסים אותי: אל תכתבי ככה, זה פגיע מדי, חשוף מדי. הצנזורה המגדרית מכבידה עליי, וממשיכה להכתיב מה נחשב רציני ומתאים, ומה נחשב אמוציונלי ומוגזם.
יש לנו כבר הרבה ידע וכוח, אבל כשאנחנו עושות את התפקיד שלנו לא מקשיבים לנו. כשאנחנו דורשות להוביל ולהנהיג אומרים לנו שאנחנו לא שייכות או שלא צריך לבחור בנו רק כי אנחנו נשים. כשאנחנו אומרות שמלחמה מתקרבת, אומרים שאנחנו היסטריות. כשאנחנו אומרות שלא מקשיבים לנו כי אנחנו נשים, אומרים לנו שנהיה בשקט, שזה לא הזמן, כי עכשיו מלחמה, ומלחמה זה של גברים ולא של הנשים הרואות פני הווה ועתיד. סופרים אותנו כשאנחנו חטופות והרוגות, ולא כשאנחנו רוצות לקבל החלטות על החיים. יותר מאי פעם אנחנו מבינות כעת את קסנדרה מטרויה – זו שקיבלה מהאל אפולו את מתנת הנבואה, את היכולת לחזות את העתיד, אך כשהדפה את חיזוריו, הוא הטיל עליה קללה: שאיש לא יאמין אף פעם לנבואות האמת שלה. אין לי ספק: את הקללה הזאת הגיעה העת להסיר.