"אני שואלת את עצמי", מעידה בכל סרלואי, "כיצד לשמש ככתובת לתלמידותיי שעה שאני הלומת ספקות משלי". קאיד אבו לטיף כותב: "אנחנו מספיק בוגרים כדי להפסיק את המרדף חסר התועלת אחר התשובה לשאלה 'למי יותר כואב', או 'מי מסכן יותר'. אבל האם אנחנו יכולים לספר סיפור אחר? ואיך באמת כותבים אותו?" נמרוד טל שואל: "מה השתנה בשמונה באוקטובר?"
אילו היו יודעים מראש את התשובה – אילו היו אלה שאלות רטוריות – האם היה טעם להמשיך לקרוא?
בוגרי תוכניות המנהיגות של קרן מנדל-ישראל מעניקים לנו עדות על מעשיהם, על הרגשות שלהם; הם מנסים לברר מה השתנה בתפיסת התפקיד שלהם; האם הם יכולים להמשיך או מה עליהם לשנות. זו הגוּת במיטב המסורת של המסה האישית: לא הגוּת שמרחפת ברעיונות המופשטים, אלא הגוּת שיורדת אל הקרקע, מתבוננת בפרטים, הלכה למעשה.
אבי המסה האישית מישל דה מונטיין העדיף להכיר את עצמו, את עולמו, לפני ולפנים, על ידי כך שילמד בעצמו על עצמו, "יותר מאשר על ידי לימוד קיקרו", כפי שכתב במסה על הניסיון. זו הייתה הבשורה שהביא לעולם ההגוּת, ביצירתו "המסות" שנחתמה ב-1 במרץ 1580. מאז דה מונטיין כל מסה – מהשורש נ.ס.ה – היא מאמץ, ניסיון, להבין את העולם שבו אנחנו חיים באמצעות הידיעה העצמית. מהמסות האישיות של וירג'יניה וולף וג'ורג' אורוול, דרך אלה של הנרי דיוויד ת'ורו וג'יימס בולדין, ועד היצירות שכותבים כיום רבקה סולניט וצ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה וטא-נהסי קואטס, המסה האישית היא עדוּת לצורך הגוּת, והיא מעניקה לנו את התמונה החיה ביותר של העולם שלנו – עולם של כוחות אנושיים מופלאים, מרגשים, ושל רוע וחורבן מעוררי קבס; עולם שכלל אינו מובן, ובוודאי אינו מאליו (כלומר באנושות תמיד נמצא כוחות, מעשים, דחפים, ערכים, פרדיגמות שמניעות את העולם כפי שאנחנו עדים לו).
מחברת המסה האישית באשר היא פונה אל הקוראות והקוראים ואומרת: בואו, הצטרפו אליי, אני מבקשת ללבן איזו סוגיה – איך לחזור ולדבר על אחדות כערך? איך יכולה אישה בשעת מלחמה לחרוג מתפקיד האמא? האם שמאלנות היא עמדה שתלויה בצד האחר? על מה מותר לדבר בקבוצה מעורבת של ערבים ויהודים, האם אפשר לכאוב את כאבם של ישראלים וגם את כאבם של פלסטינים? האם אפשר למצוא את משמעות החיים בשגרה או רק ברגעים הגדולים; רק במילואים? וכשפיקוד העורף יודיע שוב על "הקלה", האם נחזור ללמוד וללמד כאילו לא קרה כלום? – ואני לא יודעת את התשובה, אומרת הכותבת, ואולי גם לא אדע, אבל אני מבררת, מתארת, נזכרת, מבארת, ואתם מוזמנים לחשוב יחד איתי.
זכיתי, כקוראת, להתלוות אל מאמצי הבירור של בוגרות תוכניות ההכשרה למנהיגות של קרן מנדל-ישראל ובוגריה, שחיבוריהם מכונסים כאן, ואני מרגישה שלמדתי לא מעט, על האתגרים שניצבים לפניהם, על דרכי הפעולה שלהם, על העולמות שבתוכם הם פועלים. אבל יותר מכך, הצלחתי למצוא במסות את המשאב החיוני ביותר, הנחוץ לנו בימים אלה: את התקווה. נדמה שלכל הכותבות והכותבים באסופה הזאת משותף רצון כן, עיקש, מהותי להשפיע לטובה, לתקן. למרות הספקות שמשותפים לכולם, נדמה שכולם יודעים שהם מסוגלים להשפיע. בין שהדרכים אל התיקון סלולות ובין שעדיין ניכרות בהן מהמורות, הדרך שמשורטטת כאן נפרסת לאורך. יש לאן ללכת. יש עם מי לדבר. יש מה לעשות.