תמר הרצברג | סילו, יד מרדכי, 2017

עם טנק אי-אפשר לדבר

בני פרל

עם טנק אי אפשר לדבר

נהג מהסהר האדום הפר את העוצר.

לפני שפנה לסמטה.

עצר.

כי טנק הופיע.

הנהג יצא לאט. התבונן. מולו –

גוש מתכת מכוער. מתוכו אין אדם נראה.

פתח דלתות אחוריות והציג תכולתו.

הראה שקיות נוזלים, תחבושות, 

פתח מדפים, פרס מכשירים.

"מה אתה אומר?" שאל יגיל.

יגיל חושש. הסהר האדום העביר פעם ואולי עוד פעם, דברי חבלה

ולעתים, גם את המבוקשים.

מיקדתי את עינית הכוונת.

אמרתי – "נראה בסדר".

"גם לי" אמר יגיל.

אבל איך נסמן לו שהכול בסדר? שהסהר הזה יכול ללכת? שמותר לו להמשיך להיכן שימשיך?

מאימת הצלפים יש הוראות: אסור לפתוח מדפים.

הנהג עומד, ממתין.

הטנק עומד, ממתין.

ביניהם חלל פנוי והוא אדיש. לא מלא רחמים כמו שחלל פנוי של רבי נחמן אמור להיות.

"מה עושים?" שאל שוב יגיל.

עלה בי רעיון.

נופפתי בתותח מטה ומעלה  – לומר: כן, אנחנו מאשרים, הכול בסדר.

הנהג הביט, מנסה לפענח, מקמט מצחו.

אורו עיניו, גילה כוונתי.

הרים חולצתו מעלה.

הסתובב. חגיגי.

לומר – אין לי חגורת נפץ.

"כוסאמו" אמר גיל "לא הבין".

ניסיתי עוד, צודדתי תותח לסמן הצידה.

כדי לסמן ולומר – סע לסמטה.

מה צריך להבין אדם, הרואה קנה של תותח נע לצד?

הנהג חשב. וניסה.

הפנה מבטו. סובב מול המכונה את כפות ידיו לשאול: "לא הבנתי, מה הכוונה?"

"מה עושים", חזר גיל.

"אם נלך מכאן", אמרתי "יבין מיד".

הוא אשר תמיד ידעתי

עם טנק

אי-אפשר

לדבר

(ג'נין 2002 – מבצע חומת מגן, מתוך קובץ הסיפורים "צייד גימל")

*

צוק איתן היה מבצע בעזה שבו הבן שלי השתתף כלוחם ומפקד ביחידה מיוחדת. בכל תקופת המבצע, לא מצאתי דיבור ולא מילים. בימים הסתובבתי מוכה תימהון והרהור, בלילות שמעתי את בת זוגי נאנחת.

למען איזו מטרה נלחם הבן שלנו? למען מה נהרגו שני חבריו? מה היא אותה מדינה שלשמה יצאו לקרב? זו שאלה אישית קשה, במיוחד למי שיכול לצאת ולגור בארץ אחרת.

המדינה נועדה לתת מענה לקהילה של בעלי דיבור משותף, אנשים שמסוגלים לדבר זה עם זה.

כי בתוך אותו טנק של ג'נין 2002, אלו שהיו בתוכו, מחוצה לו לא ידעו לדבר זה עם זה, וממילא לא היו מסוגלים להסכים על כלום. אך בתוכו הדיבור היה חמים, אוהד, כמעט מחבק.

אני יודע: בסופו של דבר נצא מהטנק, הרי הוא אינו מקום מגורים ראוי, הוא צפוף, רועש, מלוכלך מגריז ועמוס באלמנטים שמגבילים את התנועה. אנשים לא נועדו לחיות בטנק. טנק לא נועד לחיי אנשים.

*

הכלי הראשון של המחנך הוא הדיבור. עשרות שנים עמדתי ותהיתי על הדיבור הזה. מה הן דרכיו ותוצאותיו? כיצד נולד ומה הוא מעצב? להיות מחנך, משמע לדבר. ואיך תהיה מחנך בלי לדעת מה הוא דיבור? משרד החינוך בודק את שיעורי הגיוס בבית הספר שלך כי הוא מצפה שתדבר דיבור מחבר שיוצר עם ומדינה. ובכל מקרה כדאי שתדע שעם טנק, אי אפשר לדבר.

אבל מה היא מדינה? ואיזה סוג של דיבור צריך כדי ליצור מדינה?  זו אינה רק שאלה פילוסופית מתחום מדעי המדינה, זו שאלה מאוד אישית. קונקרטית וקיומית. בישראל, זו גם שאלת המוות.

כמדי יום בעשרות השנים האחרונות, אכנס גם היום לבית הספר ואדבר. אפנה לצוות ולתלמידים, המילים ירחפו בחלל הזה שבינינו. ובין היתר נשאל מה היא חברה וקהילה ומדינה ומה הן המילים המחברות וכיצד הן עושות את היש.

עם טנק אי אפשר לדבר. 

עם טנק, אי אפשר לשאול.

עם התלמיד המיוזע, ששיחק כדורגל ונכנס לכיתה, אפשר לדבר ולשאול, או לפחות לנסות.

בני פרל הוא בוגר בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, מחזור י'.

ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן תל אביב וראש המסלול לתואר ראשון באמנות ותיאטרון לגברים במכללת אמונה.