כשיוּסף הגיע לבית הספר היסודי, מנהל בית הספר הודיע לו שכיהודי הוא פטור משיעורי דת וקוראן ויכול ללכת הביתה בשעות הללו. אבא שלו, יַהְיַא, אמר לו, כל דבר שלומדים זה טוב, תישאר באבא ג'וּן, תישאר ותלמד קוראן.
יהיא הוא יחיא הוא יוחנא הוא יוחנן. יוחנן בן קרח ניסה להגן על שארית הפליטה בארץ ישראל, זו ששרדה את גלות נבוכדנצר ואת המתקפות מעמון. יוחנן היה שם נפוץ בקרב כהנים ששירתו במקדש. ויוחנן בן זכריה, כהן מהכפר בית הכרם שביהודה, הפך להיות יוחנן המטביל, יוחנא אלמַעְמַדָאן, שהטביל את ישוע הנוצרי במי הירדן. בקוראן הוא נקרא יחיא בן זַכּרִיַא והוא נחשב אחד מארבעים הנביאים באסלאם. סיפורו מובא בסוּרת מַרְיַם. בקורס על הסורה הזאת, באוניברסיטה העברית בירושלים, קיבלתי את הציון מאה.
בסוּרת יוּסף מובא סיפורו של יוֹסף חולם החלומות והפותר אותם, אותו יוסף שעלה מהבור והפך משנה למלך מצרים. התורה מספרת שיוסף היה אהוד על פרעה. עד שיום אחד קם מלך חדש שלא ידע את יוסף. ואחרי ארבע מאות שנות עבדות, אלוהים הוציא אותנו ממצרים. ארבעים שנה חיפשנו את החירות במדבר עד שנכנסנו לארץ ישראל. האם מצאנו את החירות? נולדתי בערב פסח, חג החירות. קראו לי בשם של חיית בר, חופשית, ממדבר יהודה.
*
ב-1971 התחיל אבא את שנת הלימודים הראשונה שלו באוניברסיטה העברית בירושלים. שנה אחת לפני כן עלה לארץ ובילה את השנה עם עולים חדשים אחרים, במכינה קדם-אקדמית בטכניון. עכשיו, באוניברסיטה העברית, אבא מגיע לשיעורים והוא לא מבין כלום. המרצים שוצפים בעברית ואבא הולך לאיבוד.
"מה הוא אמר עכשיו?" הוא שואל את הסטודנטית שלידו.
"ששששש…" עונה חברתה שיושבת מצדה השני, "אתה מפריע לי לשמוע".
"מה זה? סטטיסטיקה איסומיט? מה הכוונה?" שואל אבא,
"א-סטטיסטיקה א-יישומית!" מכריז בקול סטודנט שיושב מאחוריו, מחקה את המבטא האיראני שלו לקולות צחקוקיהם של יתר הסטודנטים בסביבה שלהם.
מתוסכל, בסוף השיעור, אבא יוצא מהכיתה. הוא מבולבל ונבוך. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד," שרו במכינה הקדם-אקדמית, "כל ישראל חברים". הוא מתגעגע לחברים שלו בטהרן, היכן שגדל כנסיך בקהילה היהודית, איפה שכולם הכירו את אביו וכיבדו אותו, יהודים ומוסלמים.
הוא צועד בכיוון הקפיטריה, מקווה למצוא לעצמו משהו טעים לאכול. בחור גבוה ושחור שיער מתקרב אליו ואומר, ממש ליד האוזן שלו, "בוא תשב איתנו, נעזור לך להבין מה שהיה בשיעור". הוא מצביע על שולחן מהצד השני של הקפיטריה, שם יושבים עוד כמה בחורים. אבא לוקח את הכריך שלו ועובר אליהם. "אני ח'ליל", אומר לו הבחור שפנה אליו. ח'ליל הוא חבר ואל-ח'ליל היא חברון וח'ליל-אללה הוא אברהם, האבא של כולנו.
כך מתחילה חברות של כמה חודשים. הבחורים הפלסטינים עוזרים לו עם החומר של השיעור, חלק מהם חולקים איתו את הדירה במעונות. לוקח לו זמן להבין שהחבר'ה שראו אותו, שהתייחסו אליו, שעזרו לו, הם ערבים. הם לא יהודים. שיש בישראל אנשים כאלה. ומה הסיפור שלהם.
יום אחד, בחדר במעונות, ח'ליל מביא מפה ופותח את הקיפולים שלה. "תסתכל יוּסף", הוא אומר לאבא, "פה לבנון, פה סוריה, פה ירדן, פה מצרים. רק ישראל תקועה פה באמצע, כמו עצם בגרון". מה היא קשורה בכלל. מה היא קשורה ישראל.
*
יום אחד יוּסף, שהיה כבר יוסי, עשה את דרכו לחדרו במעונות הסטודנטים. הוא כבר לא גר עם ח'ליל. באותו יום התקיים במעונות כנס של תנועת הליכוד. כשיוסי הגיע למעונות, השומר, אביגדור, חסם בפניו את הדלת. "היום ערבים לא נכנסים", הסביר. כל טענותיו של אבא לא הועילו. הוא נשאר בחוץ. לאביגדור קראו לפני כן איווט. הוא נקרא על שם סבתו חווה, אִיוו בלע"ז. חווה הייתה אם כל חי.
*
אני נולדתי בירושלים שביהודה. שיעור מולדת, כיתה גימל. אנחנו יורדים מהאוטובוס בטיילת ארמון הנציב. המדריכה מתארת לנו את קו הנוף. בהתרגשות ובהערצה אני מתבוננת ב"כיפת הזהב", כפי שקראתי לה בשנות ילדותי. כיפת הזהב. כמה יפה העיר שלנו. כמה יפה ירושלים.
*
דרום הר חברון, 2012, בביקור אצל משפחה פלסטינית שמובילה מאבק על אדמות הכפר סוסיא. ברגע מסוים אני נכנסת למטבח, שם יושבת אם המשפחה, אם-גִ'האד. היא לובשת ג'לבאב (שמלה) של פעם, עם רקמה פלסטינית מסורתית, ועוטה מטפחת לבנה, שמכסה את השיער רק מאחור, ולא את הצוואר. היא שואלת אותי, מאיפה את? ואני עונה, מִן אלקודס. אום ג'האד מדברת איתי בשטף, וכלותיה הנוכחות בחדר ממהרות להבהיר, יַהוּדִיה, יַהוּדִיה. ומיד מוסיפות, "בַּס איראניה". היא יהודייה, אבל איראנית. אום ג'האד אומרת בחיוך גדול: "אליהוד אלערב דאימן ביחיבונא אכת'ר" (היהודים הערבים תמיד אוהבים אותנו יותר). אני מחייכת אליה חזרה, לא מתקנת אותה. לא על ערביותם של האיראנים, ולא על אהבת היהודים המזרחים לערבים, אם זה טעון תיקון. אולי היא מכירה ימים אחרים, אם-ג'האד. ג'האד, לפי ויקיפדיה בערבית, הוא מונח אסלאמי שפירושו כל הפעולות שנעשות להפצת האסלאם, או למלחמה באויב שרוצה לפגוע במוסלמים או לשחרור ארץ מוסלמית או לסיוע למוסלמי.
*
אני בעיר העתיקה, אחרי פגישה וכמה קניות, צועדת בביטחון בדרכי ליציאה לכיוון העיר החדשה, ירושלים שלי. כאן ימינה, וכאן שוב, וכאן שמאלה וצעידה ארוכה ישר, אני מסתחררת ומאבדת את דרכי בין הסמטאות. כאן אני כבר לא מכירה. שני סוחרים שקועים בשיחה, מעיפים בי מבט, וחוזרים לדבר. אני ממשיכה לצעוד. אין תיירים בחלק הזה. אין הרבה אנשים, בכלל. מנסה להיזכר איפה היציאה, איפה שער יפו. ימינה, ועוד ימינה. הנה מכולת. אני נכנסת בנשימה עתוקה, שואלת בזהירות, "לַוּ סַמַחת, וין באב אלח'ליל?" איפה שער יפו? הבחור מסתכל עליי, משועשע, "מה קרה? הבנות של ירושלים שכחו את הדרך שלהן?" הוא עונה לי בערבית ומכוון אותי החוצה. אז לא רואים עליי.
*
30 בספטמבר 2023, מוצאי חג סוכות, אני עולה לבמה של "הבית המשותף", ההפגנה השבועית בגרסה הירושלמית. כמעט שנה אל תוך ההפגנות נגד הממשלה, זוהי ההפגנה הראשונה שלי. אני מחליטה להגיד כל מה שאני חושבת, אם כבר ירדתי מהגדר, לא לצנזר.
אני עולה לבמה וצועקת בקול אל תוך המיקרופון:
"אני כאן הערב כי אני אוהבת את הפלסטינים שחיים לצדי בעיר הזו. די להזנחה הפושעת במזרח ירושלים, די לדחיקה של אנשים מבתיהם בשם צדק מעוות.
אין ירושלים בלי הירושלמים של שיח' ג'ראח, וסילוואן, ואדי ג'וז וכפר עקב.
וגם להם מגיע מדרכות, וכבישים, ומערכת ביוב, וגני שעשועים, ובתי ספר וחיים יפים".
בדיוק שבוע אחרי, מוצאי שמחת תורה, שבעה באוקטובר 2023, אני בודקת שוב ושוב שהדלת נעולה, גם למעלה וגם למטה. אני בודקת שוב ושוב את הקבוצה של השכונה.
שבוע או שבועיים אחר כך, איבדתי תחושת זמן. הילדות כבר בבית הספר ובגן. דרור עדיין במילואים. ואני בדרך לעבודה, עוצרת למלא דלק. בתחנת הדלק שליד הבית שלנו, סביבי רק גברים, פלסטינים כולם. אולי מצור באהר, ליד הבית שלנו מצד ימין, אולי מג'בל מוכבר, ליד הבית שלנו מצד שמאל. מישהו מסתכל לי ישר בעיניים. אני מסיטה את המבט. מסתכלת שוב סביבי. רק גברים. ערבים.
אני מסיימת לתדלק וממהרת להיכנס לאוטו, לנעול אותו מבפנים ולנסוע. אני בוכה. בוכה על כל מה שקרה. בוכה על כל מה שיכול לקרות.
*
המנקה של הבניין, אחלאם, פוגשת אותי שוב, בשעה 14:00, כאשר אני מביאה את ירדן מהגן. "מה נשמע? מה שלומך? אני בסדר. הבן שלי, יש לו חרדות. הוא לא יוצא מהבית בגלל מלחמה. אבל בסדר. אצלנו בסדר. יש עבודה יש חיים. תראי מה קורה בעזה. ילדים… איי איי איי. אני אומרת לך, יש ערבים זבאלה! יש! יש ערבים…. זבאלה, זבאלה. חמאס זבאלה. אבל הילדים, מסכנים. שאלוהים ישמור עליכם אתם אנשים טובים. טובים אתם."
אחלאם זה חלומות. כמו החלומות של יוסף. אחלאם אוהבת את ירדן, הנכדה של יוסף. ירדן זה הנהר שבו הטביל יוחנן המטביל את ישוע. סבא יוחנן נולד באספהאן שבהתחלה קראו לה יהודיה. הקימו אותה גולים מיהודה. הוא אהב לקרוא בחומש ולהתגעגע לירושלים.