במצב דחק יש לנו שלוש אפשרויות: לקפוא, לברוח או להילחם. כבר ברגעים הראשונים החלטתי לא לברוח. לא להכחיש. להתמודד. לפעמים, כדי להתמודד, יש לזנוח את תחושות ההלם. להניח להתעסקות ב"למה זה קרה לי" ובחיפוש אשמים. לבחור באורך רוח ובקבלה. להגיד שככה זה עכשיו. ובהרבה חמלה, להשאיר את הלמה כרגע בצד.
במקצועי אני מנהלת תחום סוכני שינוי בקרן פילנתרופית חינוכית וחברתית גדולה. אני מאמינה בעקרונות של למידה הסתגלותית: כדי לנהל, כדי לשגשג, חשוב להשתחרר מתלות בפתרונות טכניים ובהיגיון סדור, שגרתי. כאנשים, כהורים וכמנהלים עלינו להסתגל לשיבוש. עלינו ללמוד להניח למציאות להפתיע אותנו בלי להיות מופתעים. בלי לאבד את עצמנו ואת האמונות שלנו על העולם. אני מנסה ליישם את העקרונות האלה עכשיו.
בשמונה באוקטובר היציאה מהבית הייתה קשה. החוץ נראה כמו הגיהינום. השמיים היו שחורים, הריח היה מחניק וכבד, וסימני פגיעה של קסאמים חרצו את הרחובות. היה רעש נורא של מלחמה: טנקים, מטוסים, חיילים. הדרכים היו חסומות. בצדי הדרך עשרות מכוניות פגועות. סטייה חדה מכל מה שהכרתי בחיי הקודמים. דרך חדשה התחילה והיא לוקחת אותי רחוק, למסע חיפוש פנימי וחיצוני, מחוץ למוכר ולבטוח, לארץ ים המלח. למקום שבו מתערבבים האישי, הזוגי, המשפחתי, הקהילתי והמקצועי, העצב והצחוק. אין טעם לשרטט גבולות ואין תחושה של זמן. אין קשרים לוגיים, אין שגרה, אין בית ואין עוגן. אז איך ממשיכים? ואיך מסתגלים? מאיפה מתחילים?
בתשעה באוקטובר אני מתעוררת לתוך מחנה פליטים בבית מלון חמישה כוכבים במקום הכי נמוך בעולם. ילדים תלושים ממציאות חייהם לצד אימהות מותשות שלא מבינות מה קרה ולא יודעות מה יהיה. רוב הגברים במילואים או בקיבוץ. בלובי מסתובבים ליצנים, קוסמים, שחקני כדורגל וכדורסל, יוטיוברים, ויש עוד הצגה ועוד מופע, ועוד מתנדבים ורעש, והכול בקצב מסחרר. באים אנשים בכירים ושרי ממשלה ובעיני כולם מבט רפה של חרדה. חוסר אונים. הם רוצים לעזור, אבל הם לא מבינים איך ומה אפשר לעשות. אני מקבלת הרבה טלפונים והודעות. מה שלומך? ומה היה? ומה יהיה? ומה תעשו? ואין מילים ושולחים כוחות ואנחנו פה.
אבל אני שם. רחוקה מעצמי ומאחרים. מהבית, מתחושת השליטה והשגרה. הכול השתנה. איפה אני ומה אני עושה? אני עוברת תהליך מזורז של דיוק וזיקוק. גיליתי שהשתנות וזהות הם תהליכים משלימים. כדי להכיל את השינוי אני צריכה לוותר על חלקים בזהות שלי. להגדיר מחדש מה זאת משפחה ומה זה בית ואיפה ומי אני ביחס לקהילה.
קשה לכולם, וכל אחד מגיב אחרת. ישנם אלו שמתעלמים מהמציאות החדשה, המשונה כל כך. אלו נאחזים באמונה שמחר זה ייגמר, ולכן אין טעם לתכנן קדימה. לעומתם, ישנם אלה שמבקשים לחזור לדפוסי החשיבה הקודמים, לא לשנות יותר מדי, להישאר באזור הנוחות, לעשות שהכול יהיה אותו דבר. אלה וגם אלה מעציבים את לבי. אני משוכנעת שאפשר לשנות תוך כדי תנועה. אני מאתרת את הבודדים שחושבים כמוני. איתם אני מדברת ואיתם אני מתחילה לגבש תוכנית גמישה ונתונה לשינויים, תוכנית למציאות חדשה.
בחדר האוכל של המלון אני אוכלת עם הילדים ארוחת בוקר וחושבת: צריך להקים פה בית ספר. מהר, לפני שכולם ייצאו מהכלים. צריך להכניס את הילדים לסדר ושגרה. להראות להם שאפשר להמשיך, ושלא הכול השתנה. לשזור איים של ודאות בתוך המציאות המשתנה. אם זה יצליח, הילדים יירגעו ויהיה אפשר להתחיל לטפל בהורים. חושבת ועושה. רותמת שותפים, כותבים יחד מודל הפעלה והנה הדברים מתחילים לזוז, בצעדים קטנים. עבר שבוע והנה הצלחנו להקים בית ספר במלון לילדי מפונים.
כשהימים נרגעים מעט יש לי רגע לחשוב על עצמי. אני תוהה שוב על הזהות שלי: האם "המפונים" זה "הם" או שגם אני אחת כזאת? עד עכשיו כדי לשרוד לא חשבתי על הפינוי מהבית, על ההשלכות. אני מרגישה כאב, וגם אושר לנוכח היופי בדברים שנוצרים. תחושת ערבוב בין חושך לאור, בין מר למתוק. אני הולכת על חבל דק, באוויר. שומרת על שיווי משקל, משתדלת לא להחליק. שלא יכאב יותר מדי. שומרת על מבט ישר קדימה, לדברים החיוביים ולתקווה. אני כל הזמן עם יד על הדופק. שואלת מה הם הדברים החשובים באמת. מסתכלת על החיים קדימה אבל מצליחה להבין אותם רק כשאני מביטה לאחור. אני, שתמיד מתכננת למרחקים ארוכים, מציבה מטרות ויעדים, גוזרת אחורה זמנים ומשימות – לומדת עכשיו את הקצב החדש של הריצות הקצרות.
הימים עוברים ונוצרת מעין שגרה. מי שיכול חוזר לעבודה. אבל מה זה אומר יכול? ומה זה אומר לעבוד? זה במילואים וזאת לבד עם הילדים, והיא פתאום הפכה למנהלת כי התבקשה להיות מחליפת מקום, והיא, הלב שלה בעזה עם הילדים, והוא מפחד מאזעקות, ולידו זה שלא מבין בכלל מה הסיפור כי אצלו הכול כרגיל. ואני? קודם כל אמא לארבעה ילדים, אחר כך מנהלת במגזר החברתי ועכשיו גם מפונה. דווקא משום שאני מרגישה רחוקה, אני מנסה להיות קרובה. שם, במקום הכי נמוך, למטה, אין לי פריבילגיה לשבת או לעצור. אני לא יכולה לעצום עיניים ולהרפות את הידיים. אני לומדת להסתגל: להפריד בין מה שמועיל ובין מה שאי-אפשר לשנות. בין מה שצריך לתבוע ומה שאפשר לשחרר. לא כולם מבינים את החזרה המלאה שלי לשגרה, לעבודה שכרוכה בנסיעות ארוכות ובאחריות לאחרים. יש מי שמעביר ביקורת: למה את צריכה את זה? שבי בשקט. אף אחד לא יכול לדרוש ממך כלום כשאת מפונה בזמן מלחמה. בעיניי אין בכלל שאלה. אני בוחרת להמשיך, הכי טוב שאני יכולה, לומדת לרקוד בגשם, בזמן הסערה.
העונות מתחלפות ואנחנו עדיין במלון חמישה כוכבים בים המלח. אני נוהגת שעות רבות במכונית. "כל מה שהיה פה ישתנה ממחר", עידן רייכל שר בקול יפה וצלול ברדיו, ואני שוב בדרך, מים המלח ובחזרה. כל הזמן בתנועה. למדתי לעצור ולנשום עמוק. נדמה שהנסיעה מעגלית, אינסופית. אין בית בנקודת התחלה ואין שחרור בנקודת הסיום. אני בעיצומו של מסע. בעליות, בירידות, בדרכים עקלקלות. בדרך לא דרך, בזריחה, בשקיעה, בחושך עלטה, אל מול שמש מסנוורת, בגשם שוטף, בתוך שלוליות ובוץ. פעם בטח הייתי מפחדת.
פתאום השיר נקטע. אין קליטה. גם אני מדי פעם מתנתקת. העניין עם שינויים הוא שכדאי לחבק אותם באהבה, בקבלה רדיקלית, להשהות דפוסי חשיבה, להניח בצד את השגרה, את ההרגל. תהליך ההשתנות הוא חלק מהטבע, ממה שחי. הנוף יפה ואני בוחרת להמשיך להתפעל ממנו, להכיר טובה על היופי של הים, המלח, ההרים. כל זה אינו מובן מאליו. לא לכל דבר צריך להתרגל.