ניר רובין סירקין

אי-שם מעבר ל"נכון" ו"לא נכון" ישנו שדה. אפגוש אותך שם. (ג'לאל א-דין רומי)

בשבועות הראשונים של המלחמה התרחבה מאוד קהילת הבוסתן, ומספר הפעילים והמתנדבים שלנו עלה לכמאה. הצלחנו לתת מענה לצורך של האנשים להיות בעשייה חיובית ולחוש משמעות. קיימנו סיורים משותפים של ערבים ויהודים לשמירה על הביטחון בעיר, קורס עזרה ראשונה וביקורים של אנשים שנפגעו מאלימות. ערכנו גם מפגשים בין משפחות ערביות ליהודיות, מפגשים שהיו מעין בועה של שפיות בתוך השיגעון הכללי.

בהתרחבות, שהייתה ביטוי לכך שאנו מצליחים לתת תקווה לאנשים, היה גם ממד של לקיחת סיכון. בתקופה של הקצנה בין ערבים ובין יהודים, במקום לשמר את גרעין הפעילים ולגונן על הקיים מפני התפרקות, בחרנו לצרף אלינו אנשים חדשים. קבוצת המנהיגות שלנו, החבורה המובילה, גדלה, ונכנסו אליה חברים ממגוון תרבויות ועמדות פוליטיות. בהרכב המורחב הייתה חסרה היכרוּת של ממש בין החברים. לאור הרגישות הרבה ביקשנו לא לשלוח בקבוצת הווטסאפ כתבות על המלחמה ולא לנהל דיונים פוליטיים. חששנו מוויכוח שעלול להתפוצץ ולפרק אותנו מבפנים.

איך לדבר בבוסתן על מלחמה?

נדמה היה שבשבעה באוקטובר נפער פער עצום בין היהודים לערבים. הטבח בעוטף החזיר אותנו היהודים לזיכרון השואה, ואילו ההרס וההרג בעזה החזירו את הערבים לזיכרון הנכבה. כל צד פגש פחד קמאי; את ה"להיות או לחדול" שלו. זהו פער שיכול לפרק את הבוסתן. אם נדבר על המלחמה בבוסתן, עלולים לעזוב חברים יהודים שלא יצליחו להכיל את עמדות הצד הערבי. אבל אם לא נדבר על המלחמה, נאבד חברים ערבים שירגישו שאין להם מקום להתבטא. איך נייצר מרחב בטוח לשיחה במציאות המקוטבת הזאת?

ערב אחד בינואר, בקבוצת הווטסאפ של החבורה המובילה, אמירה*, חברה ותיקה, שלחה כתבה שבה מסופר שמפקד בכיר בצה"ל מפיץ תיאורים מוגזמים ושקריים של מעשי החמאס. אולגה, מצטרפת חדשה, ענתה לאמירה בחריפות. היא פירשה את מה שאמירה שלחה כהכחשה של טבח שבעה באוקטובר ותמיכה בחמאס. ההתכתבות הזאת עוררה אצלי חשש גדול מפיצוץ בתוך החבורה, ומעזיבה של אולגה, ואולי גם יהודים נוספים. כעסתי על אמירה. למה היא לא רגישה לכך שיש חברים חדשים בחבורה ושזה לא מתאים? כתבתי לה בקבוצה: "אמירה, לא הבנתי מה המטרה של שליחת הידיעה הזאת בקבוצה. נראה לי לא בונה. אנחנו בונים חבורה מובילה חדשה של הבוסתן. לא כולם עדיין מכירים. עוד לא ניהלנו דיונים מעמיקים ולא הכרנו את העמדות אחד של השנייה. תחשבו רגע לפני שאתם שולחים משהו כאן – האם זה יקדם את הקבוצה הזו או לא".

מה שכתבתי עורר תגובות קשות של חברים ערבים בחבורה. מוניר כתב: "אני לא בטוח עד כמה הכתבה ששיתפה אמירה נחשבת ל'בונה' או לא בונה בהגדרה, אבל אני כן רואה שזה נענה באדנותיות דוחה ולא ראויה, חייב להגיד. העניין אינו תוכן הכתבה אלא: האם יש זכות לערבים לשתף בחופשיות בקבוצה זו?" חנאן כתבה לי בפרטי: "לי לא מתאימה ההשתקה! אם אתה מחפש חנונים בלי דעה ועמוד שדרה, ערבים טובים, פודלים, שרק הולכים לפי הנוחות שלך, יש מספיק כאלה בעיר".

התאכזבתי מהתגובות של מוניר וחנאן. כאב לי שבמקום לראות את הניסיון שלי לבנות מקום בטוח לכולם, הם ראו בי מורה שעושה "נו נו נו!" ורוצה אותם כערביי מחמד. בינתיים החשש שלי התאמת. אולגה יצאה מהקבוצה ועזבה את החבורה המובילה. "אנחנו במלחמה על הקיום שלנו עכשיו", היא אמרה לי בטלפון, "אני צריכה לדעת מי איתנו ומי נגדנו. יש בחבורה אנשים שהם נגד ישראל, ואני לא רוצה להיות חלק מזה".

חששתי שבעקבות ההתכתבות חברים נוספים יעזבו את הקבוצה, או יצמצמו את המעורבות שלהם בה. הדאיגו אותי החברים הערבים שהרגישו מושתקים, וגם החברים היהודים שהיה להם קשה להכיל את עמדות הערבים על המלחמה.

קבעתי שיחה עם אינאס, פעילה ותיקה ומרכזית בחבורה. בשבועות האחרונים, ובעיקר מאז ההתכתבות, הרגשתי התרחקות מצדה. רציתי להבין את נקודת המבט שלה על הדברים. אינאס הציעה שנפגש במשרד שלה. ביקשתי שתשתף אותי בתחושות שלה בעקבות ההתכתבות בווטסאפ. "אנחנו כערבים רואים את התקשורת של שני הצדדים", היא אמרה, "ויש לנו פרספקטיבה רחבה יותר מאשר לכם, היהודים הישראלים. אנחנו רואים את מה שמסתירים מכם, את מה שקורה שם באמת. אתה יודע שמתו כבר 10,000 ילדים בעזה? אני רואה את הכתבות על מה שקורה שם, ורוצה לשתף אתכם, אבל חוששת שאתם לא תבינו, ותפרשו את הכוונות שלי לא נכון".
אינאס סיפרה שהיא נזהרת לא לומר במרחב הציבורי מילים שמישהו עלול להשתמש בהן נגדה. "יש פחד אמיתי לדבר. היו כבר מקרים של פיטורין של עובדים שמישהו הדביק להם סיפור, בגלל פוסט שהעלו או משפט שאמרו". הרמתי את עיניי והסתכלתי בחשש על הקירות מסביב. האם אינאס סיכנה את עצמה במה שאמרה לי עכשיו? האם יש כאן מכשירי האזנה ומישהו מצותת לשיחה שלנו? לרגע קצר אחד חשתי בתוכי את הפחד שהיא חווה יום-יום.

"קשה לי שאין לי מקום לבטא ולשתף בדברים שאני מרגישה מאז תחילת המלחמה", היא אמרה, "אני מבינה למה אתה לא רוצה שיהיה שיתוף בווטסאפ, ואת הבעייתיות שלו ככלי לדיאלוג. אבל אני מעדיפה התכתבות קשה בווטסאפ מהשתקה. אני צריכה שהבוסתן יהיה בשבילי מרחב בטוח שאפשר להתבטא בו על הכול בלי חשש. אם אני מרגישה את ההשתקה גם כאן, אז אני שואלת את עצמי מה הטעם בכלל להיות חלק מהבוסתן". השיחה עם אינאס חידדה את הצורך הדחוף להתמודד עם האתגר. חלק מהתשובה, חשבתי, הוא שהמפגש והשיחה חייבים להתקיים פנים אל פנים, כשמסתכלים בעיניים, ולא בהתכתבות בווטסאפ.

התכנסנו, צוות הניהול המשותף של הבוסתן, ובנינו את מפגש פברואר של החבורה המובילה. באותה תקופה היינו בתהליך עבודה בצוותים על צילום סרטוני עדות אישיים על המלחמה. החלטנו לייחד את המפגש כולו לצפייה בתוצרי ביניים ולשיחה עליהם.

את מפגש החבורה התחלנו, בכוונה, בסרטון של אינאס על חוויית ההשתקה שלה כערבייה בתקופה זו. בסיום הצפייה ביקשנו מהמשתתפים לשתף ברגשותיהם כלפי הסרטון. בהמשך צפינו בסרטון של לני על ההתמוטטות הנפשית שחווה בשבעה באוקטובר וההתאוששות ממנה, ובסרטון של נמרוד מראיין את אמו, שפונתה מביתה בעוטף עזה, על מה זה בית בשבילה. הסרטונים, על אף שעסקו בתכנים קשים של המלחמה, יצרו בקבוצה שיח קרוב ואינטימי. האופן שבו המצולמים הביאו את עצמם, דרך סיפור אישי ושיתוף ברגשות, עורר אמפתיה חזקה.
העדות של חנאן הייתה בשבילי כמו אגרוף בבטן. "הילדים שלי משתתפים בחוג כאן בעיר", היא סיפרה בסרטון, "הבן הגדול סיים את האימון שלו וחיכה לאחותו הקטנה. הוא רצה להצטרף לילדים ששיחקו במגרש בחוץ. ואז הילדים במגרש שאלו אותו: 'אתה ערבי או ישראלי?' והוא בעברית הדלילה שלו אומר להם: 'שניהם'. ואז אחד הילדים אומר לו: 'לא. אתה חייב לבחור אחד מהם'. הוא שתק. וילד אחר אמר לו: 'אתה לא יכול לשחק איתנו'".

"אני מאמינה ב'גם וגם'", היא המשיכה, "אני פלסטינית ואני אזרחית ישראלית. כואב לי הכאב של האמא שמחכה לבן החטוף שיחזור, ובאותה מידה אני בטוחה שיש אמא שבוכה עכשיו בעזה על הילד שלה שנהרג. אני מבינה את ההספדים שנאמרים גם בערבית וגם בעברית. ה'גם והגם' הזה נהיה עכשיו עוד יותר מאתגר. אני מקווה שבאמת כולנו נתחיל להבין שאפשר גם וגם". אני צופה בחנאן מדברת בסרטון ועיניי מתמלאות דמעות. אני רואה איך החינוך שלה, שנותן מקום ל'גם וגם', עבר לילד שלה, ואיך העמדה הזאת לא מתקבלת בסביבה המפוחדת. אני רוצה לבכות עליו, עליה, עלינו, אנשי ה"גם וגם" שהקיצוניות השתלטה על חייהם.

אני יוצא נרגש ממפגש החבורה, עם התחלה של תשובה לשאלה שלי. אפשר לתת מקום לשיחה על המלחמה בלי שהבוסתן יתפרק. זה דורש הנחיה מדויקת, שמתעקשת עם המשתתפים על הבעת רגשות וצרכים, ועל הקשבה מאומצת לאחר. הפלא בשיחה כזאת הוא שהיא מתחילה במאמץ להבין את השונות בינינו, ומסתיימת בהבנה עד כמה בגרעין שלנו אנחנו בעצם דומים.

*כל המשתתפים מופיעים במסה בשמות בדויים, כדי לשמור על פרטיותם