כשהייתי ילדה לא עלה על דעתי לאכול מחוץ לבית בחג הפסח. מי שרוצה לאכול כשר, אמרה סבתי, יתכבד ויאכל בביתו. פסח זה חג של הקפדות והידורים, וכל המוסיף בחומרותיו, מוסיפין לו מן השמיים. היום, גם מי שמקפיד שלא להרטיב את המצה במים בחג ולא אוכל "שרויה", ייצא מהבּוּפֶה של המלון החרדי כמי שאכל על שולחנו של העשיר הגדול כלבא שבוע. באותו מלון אפשר להתענג גם על מצות יד מהודרות, ובחול המועד נקפוץ למעיין זה או אחר בשעות נפרדות המוקצות לחרדים. אפשר גם לבלות את החג בחו"ל, בכל מגוון המקומות שפרסומם שוטף את העיתונות החרדית משלהי חודש אדר, ומזמינים אותנו, החרדי הקטן והאדמו"ר הדגול, לחגוג את חג הפסח בין הרים וגאיות ונוף אירופי.
גם תרבות הפנאי השתנתה לבלי היכר. אחרי שנים ארוכות שבהן בית קולנוע היה בשבילי מעבר לחומות החרדיות השקופות, נכנסתי לבית קולנוע לראשונה כאישה נשואה, לצפות בהקרנה מיוחדת לנשים חרדיות, שלאחריה התקיים פאנל ושיח עם היוצרת החרדית.
כך מילאתי את החלל.
היום כבר לא צריך לעבור במבוכה את שערי בית הקולנוע כדי לצפות בסרטים או בסדרות נקיים, שמהם משתקפת דמותנו החרדית, והיא לרוב אפילו מתוקה וחכמה, משעשעת ומעצבנת, וכל כך נורמלית. לא פחות נורמלית מדמותם של כל הידוענים החילונים שמחקים אותה באמינות גבוהה ובעין טובה.
ואז, בת קולי, המלאכית הקטנה שביני לבין אלוקיי שואלת אותי, אז מה זה בשבילך להיות חרדית? אני לוחשת לה כי בשבילי להיות חרדית פירושו לחיות כמו פעם, חיים של הקרבה, של מאמץ, של צניעות והסתפקות במועט. חיים שיש בכניסתם תנאי סף מאתגרים, שלא כל אחד יכול להם, ולא כל אחד מתאים. ורק מי שרוצה באמת, יבוא ויטול. רק מי שנכון לעבודה קשה, לוויתור ולהקרבה.
אני זוכרת את עצמי כילדה שמבקשת להעלות בקודש, להקפיד ולשמור על כמה שיותר הלכות ככל שידיעותיי הדלות השיגו. אבא הציע שאלך ללמוד ב"חורב", אך לי היה ברור שאני הולכת ללמוד רק בבית יעקב, בית הספר היסודי לבנות חרדיות אדוקות ומקפידות יותר. בכיתה ד' התחלתי להקפיד על גריבת גרביים לרגלי, וכך גם התעקשתי לרדת חמושה בהן למכוניתנו, אפילו בנסיעה משפחתית לים. בגיל שמונה-עשרה וחצי עמדתי תחת החופה עם בעל צעיר שתכנן להיות אברך השוקד על תלמודו. הגעתי לתפקיד מוכנה. כאברכית צעירה תפרתי את כל בגדיי בכוחות עצמי, אך כשהריתי את בכורתנו, ורגלי התנפחה, לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות זוג נעליים. נלחמתי בעצמי שלא לבקש ממנו עזרה במטלות הבית, כדי שיגיע רענן לעמל יומו ותלמודו. היו אלו ימים לא קלים, אך רוויים במשמעות ובידיעה עמוקה שאלו חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים, ושותפות במשימה הגדולה של הקמת עולם התורה מחדש על חורבות יהדות אירופה שעלתה בעשן הכבשנים.
כמה מתוכנו חיים כך היום? יש, אבל מעט. שכנתי מגדלת שמונה ילדים וחיה בצניעות דומה עם בעלה האברך. אך קוראי העיתונים הנחשפים למסעדות הכשרות והנופשים על טהרת החרדיות, הם חיים אחרת. לא אחת ולא שתיים מבנות גילי מחפשות אשת הייטק ככלה לבנים הלומדים שלהן, שתוכל לממן להם את החיים הטובים שהורגלו בהם בבית הוריהם. הם אוהבים תורה, אין ספק, אך הם אוהבים את החיים הנוחים לא פחות.
אז במה הדור שלנו מעלה בקודש? איה מסירות הנפש, ההקרבה וההתמסרות לאורח חיים של תביעה תמידית להתעלות והתקדמות רוחנית? למודעות מתמדת שאנו מהלכים פה רק בפרוזדור, והיעד הוא להיכנס לטרקלין?
לפני כמה שנים פתחתי מסגרת תורנית מעמיקה לנשים חרדיות שבה הן לומדות תורה וגמרא. לימודים אלו דורשים התמדה ומחויבות, וכניסה לעולם של עיון אינטלקטואלי שרק מי שנכנס לתוכו באופן עמוק יכול לחוש את מתיקותו. טעם נרכש. לעתים קרובות אני נשאלת אם אני מקבלת את כל מי שמתדפקת על שעריי. תשובתי חיובית. הסינון, אני אומרת בחיוך, הוא סינון טבעי. רק אישה רצינית ומחויבת מסוגלת לקחת על עצמה משימה מאתגרת זו ולעמוד בה לאורך זמן. מי שעומדת בכך עברה את תנאי הכניסה והוכיחה שהיא מתאימה למסגרת התובענית שאני מציעה.
היום, על רקע התמונות משדות הקרב, סיפורי הגבורה וההקרבה של הנופלים, ודברי ההוד מלאי ההשראה של הוריהם, שאלת ההקרבה ומסירות הנפש מנקרת בי ביתר שאת. אני נזכרת בסיפורה של רחל בת כלבא שבוע שהפכה את בעלה לתלמיד חכם ומנהיג לדורות. חלוקת התפקידים ביניהם והקרבתה המתמשכת על פני שנים למען יגדל בתורה, הפכה למודל הזוגי החרדי. "הבהירי נא לי", שואל עקיבא הצעיר את רחל, בלשון הזהב של התרגום העברי לספרו של הסופר מ. להמן (נצח, תשס"ו): "מפני מה בא החורבן הגדול של בית המקדש, למה חלו כל הצרות הללו דווקא בימינו ובדורנו זה? למה הוטל עלינו להיות עדים לפורענות זו?" והיא משיבה לו ברוך, כשהיא מוסיפה לשכנעו ללכת ליבנה ללמוד תורה ולהוסיף דעת, "כאשר כרת האלוקים ברית עם אברהם אבינו, אמר לו, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. למה הוטל על אותו דור שנולד בחיי העבדות המרה במצרים לסבול כל כך הרבה צרות מהמצרים הקדמונים? ואף על פי כן היה אותו דור חוליה הדוקה בשלשלת המאורעות. בניהם של אותם עבדים שעבדו את המצרים בעבודת פרך יצאו ממצרים ביד רמה וקיבלו את התורה על הר סיני".
בהשראת תשובתה של רחל אני חשה שוב כאותה אברכית צעירה המקריבה את נוחותה, מסתגרת בד' אמותיה של משפחתה הקטנה, ומבינה שחיים של הקרבה ומאמץ הם חלק בלתי נפרד מהחוסן האישי והלאומי שאני שואפת להנחיל לעצמי ולילדיי.
כשהחומות השקופות מוסיפות להקיפני, אני פוגשת לימים את החברה הכללית, מפגש שמגדל אותי ומוסיף קומה לשיעור קומתי. הוספתי דעת ויספתי מכאוב, כשהערך "רק תורה" שלאורו גדלתי איבד לפתע את זוהרו. חשיפה לדעות שבחוץ איימה לעמעם את הראייה התורנית המזוקקת שסברתי להצמיח, כמו כל מי שהוגה בתורה ונמנע מלצאת את גבולות תיבת נוח המוגנת. חשתי כיצד הגנה זו נושרת ממני, מאיימת על זהותי, ומצמיחה אותה בו-בזמן. כשעמיתיי החילונים הבליעו ביקורת מרומזת על חיי הנישואין המשימתיים, כהגדרתם, האופייניים לאורח החיים החרדי נטול התשוקה, היה מי שדאג להבהיר כי גם אצלם, כשמתחתנים בשלהי שנות השלושים, הופכים הנישואין למשימתיים לא פחות. כשהחבורה העלתה על המוקד את האפליה העדתית המצויה במחוזותינו, שוב נמצא החילוני מישיר המבט שדאג להסביר איך האפליה לובשת צורות סמויות ומתוחכמות יותר בחברה הפתוחה.
חזרתי שוב לרחל ולרבי עקיבא. ביקשתי למצוא בה את בת-קולי. בהארת פתע הבנתי כי ר' עקיבא לא היה חרדי; שחייו החלו עת בגיל ארבעים החל לחבוש את ספסלי בית המדרש. הוא היה בעל תשובה, שרגליו נטועות ארבעים שנה בעולם המעשה, ברעיית צאן, ובלמידה איזהו מום עובר ואיזהו מום קבוע. רק כשעמדה גם ניצבה אלומתו איתנה על רגל שמאל בענייני עולם, הוא השעין את כובד גופו ומשקלו על רגל ימין הצועדת אל בית המדרש. מנהיג לדורות צועד אפוא על שתי רגליים, ומשלים בהתאם לליבת חינוכו את הרגל החסרה, מחזק את שריריה המנוונים. כפי הנראה, כל מערכת חינוכית, לא רק שלנו, זאת למדתי על בשרי, נוטה לחזק רגל אחת, ומזלזלת בחשיבותה של הרגל השנייה.
לכן היום, כשאני מכינה לבן שלי סנדוויץ' לפני שיוצא הוא ללימודיו באוניברסיטה, אני לא חשה שאני מועלת בתפקידי המסורתי לשלוח אותו לבית המדרש. אני יודעת שלאחר שנים ארוכות של לימוד תורה, הוא עוד יהיה חרדי כר' עקיבא, רק בסדר ההפוך. מאחוריו שנים רבות של השקעה בליבת לימודי התורה, וכעת הוא משלים את הרגל השנייה, ליבת ענייני עולם. ומכאן גם נובעת התביעה ממנו להתגייס לצבא ולמסור את הנפש למען שותפות הגורל ואחוות הייעוד עם כלל עם ישראל.
אני שואלת את עצמי, איך משתנים כדי להישאר אותו דבר? איך חיים במרחב משותף שבו תחושת האחווה מוציאה מכל אחד מאיתנו את הכמיהה להתגייס למען הכלל, ולמסור את הנפש למענו, ולבלתי התנכר לו? איך שבים לחיים שמדברים אותם בשפה של ייעוד, משימה, חובה והקרבה? במה נוסיף בקודש ומה יהיו תנאי הסף התובעניים שיהפכו את החברה שלנו שוב לחברת מופת?